מדיניות הכיבוש

מאז כיבוש הגדה המערבית פועלות ממשלות ישראל באמצעות הגופים והרשויות הפועלים תחתן על מנת להעמיק את השליטה הישראלית בה. ישראל נוהגת להפעיל קשת רחבה של שיטות ואמצעים שנועדו לבסס את שליטתה באוכלוסייה הפלסטינית המתגוררת בגדה המערבית, שליטתה על הקרקע ושליטה במשאבי האזור. בכך פועלת ישראל בניגוד לחוק הבינלאומי שקובע כי כיבוש הינו מצב זמני והכוח הכובש מחזיק בו בנאמנות ולטובתה של האוכלוסייה המקומית.

המדיניות, הגלויה והסמויה, של ממשלות ישראל בגדה המערבית מאופיינת בהפרת זכויות האדם של הפלסטינים תושבי השטח הכבוש. פגיעות אלה כוללות גזל ונישול בחסות החוק או תוך העלמת עין מהפרת חוק, והיעדר אחריותיות במקרים של ביצוע עבירות אלימות או רכוש כלפי פלסטינים באופן המבטיח מצב של חסינות כמעט מלאה לאזרחים ישראלים ואנשי כוחות הביטחון.

אחד האמצעים הבולטים להעמקת השליטה הישראלית בגדה המערבית הוא מדיניות ההתנחלות הישראלית, שעיקרה הקמת התנחלויות ומאחזים ישראלים בשטח הכבוש. מדיניות ההתנחלות אינה מוגבלת רק להשתלטות על קרקעות לצורכי בנייה וחקלאות, אלא כוללת גם שורה של מגבלות נלוות, דוגמת קביעת סידורי ביטחון הכוללים שטחים נרחבים שאליהם אסורה כניסת פלסטינים, פריצת כבישים לישראלים בלבד וביצוע חפירות ארכיאולוגיות כאמצעי להשתלטות על קרקעות וליצירת נרטיב היסטורי שמעלים את הפלסטינים.

בנוסף, ממשלת ישראל מסירה מעצמה בהדרגה את מחויבותה לפעול במסגרת המשפט הבינלאומי ומתפרקת מחובתה להגן על הקניין של האוכלוסייה הפלסטינית המוגנת. מדובר במדיניות של סיפוח זוחל, בזמן שישראל נמנעת מסיפוח רשמי של שטחי הגדה, צעד שיחייב אותה להעניק לתושבים הפלסטינים מעמד של אזרחים שווי זכויות.