"אין לך דמוקרטיה בלא שוק חי וחופשי של רעיונות ודעות"

שטחי הגדה המערבית משופעים בעתיקות ובשרידים ארכיאולוגיים – זכר להיסטוריה עשירה ומגוונת שידע האזור. מיד לאחר כיבוש הגדה ב-1967, החלה ישראל לגלות עניין באתרי העתיקות שבשטחה. הממונה על תחום הארכיאולוגיה במינהל האזרחי, מטעמו של המפקד הצבאי, הוא קצין מטה (קמ"ט) ארכיאולוגיה.

המידע המתפרסם על ידי קמ"ט ארכיאולוגיה על עבודתו ועבודת יחידתו הוא שטחי ולוקה בחסר בהשוואה למקובל בעולם הארכיאולוגי, ואף בהשוואה לפרסומי רשות העתיקות בישראל. מדיניות ההסתרה של הקמ"ט היא ביטוי לגישה המנכסת של ישראל כלפי אוצרות הארכיאולוגיה של הגדה המערבית. עמדה זו מנוגדת לדין הבינלאומי הרואה באתרים ארכיאולוגיים ובעתיקות נכסי תרבות השייכים לשטח הכבוש.

עתיקות הן משאב ציבורי מוגבל וייחודי. ניהולו במחשכים, תוך בחירה בהסתרה על פני גילוי ושקיפות מונע מהציבור מידע חשוב ומעניין, כמו גם ביקורת ציבורית ופיקוח על פעולת הקמ"ט. יתר על כן, מידע זה הוא פרי של פעולות המבוצעות בסביבה אקדמית, שמהותה הוא פרסום ושיתוף מידע.

בניסיון לקבל מידע שאינו מפורסם באופן יזום על ידי הקמ"ט, בשנת 2013 הארגונים יש דין ועמק שווה פנו למינהל האזרחי בשתי בקשות, לקבל מידע בנושאים שונים הנוגעים למדיניות הארכיאולוגיה של  ישראל בגדה המערבית. הבקשות נעשו לפי חוק חופש המידע המחייב את הרשויות הישראליות למסור מידע שברשותן תוך פרק זמן המוגדר בחוק, ובכפוף למגבלות המפורטות בחוק (למשל, אם מסירת המידע עלולה לפגוע בביטחון המדינה). עיקר המידע שהתבקש נגע לנהלים, לצווים ולפרוטוקולים המסדירים את נושא העתיקות בגדה המערבית וכן מידע לגבי חפירות ואתרים ארכיאולוגיים, מקום אחסון הממצאים שנתגלו בחפירות, ממצאים שהושאלו לצדדים שלישיים והסכמים להפעלת אתרי עתיקות.

במשך  כשנה המינהל האזרחי לא מסר את המידע המבוקש, למרות פניות חוזרות ונשנות מצדנו, כולל מכתבי תלונה שנשלחו לקצין פניות הציבור במינהל האזרחי, לראש המינהל האזרחי, וליחידה הממשלתית לחופש מידע במשרד המשפטים, בתקווה שהדבר יסייע לקבלת המידע. בשלב זה המינהל האזרחי לא טען כלל כי ישנה מניעה כלשהי להעברת המידע, אלא התעלם והתמהמה בהעברתו, הרבה מעבר ללוחות הזמנים המותרים לפי החוק.

בסופו של דבר, משהמידע לא נמסר, ב-20.7.2014 עתרנו לבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים נגד קמ"ט ארכיאולוגיה והמינהל האזרחי. הדיונים בעתירה נמשכו זמן רב, ובמסגרתם נאלצנו לצמצם את היקף המידע המבוקש, אך גם קיבלנו פרטי מידע שונים.

עם זאת, המינהל האזרחי הודיע שהוא מסרב למסור את המידע שביקשנו בנוגע לשמות החוקרים שקיבלו רישיון חפירה בגדה המערבית בשל חשש מפני חרם אקדמי נגד החוקרים והמוסדות האקדמיים שאליהם הם משתייכים; וכן את רשימת הממצאים הארכיאולוגיים המושאלים למוזיאונים, תערוכות וגופים נוספים בישראל ובעולם ומידע לגבי מקום אחסונם של ממצאים ארכיאולוגיים שנמצאו בשטחי הגדה המערבית בשל חשש מפגיעה ביחסי החוץ של ישראל.

במהלך הדיונים בעתירה שמע השופט את טענות המדינה לחשש מחרם ופגיעה ביחסי החוץ של ישראל במעמד צד אחד, ומבלי שניתנה לנו אפשרות לשמוע על מה מבססת המדינה את חששותיה, ולענות לטענות. בנובמבר 2016 דחה בית המשפט המחוזי את העתירה, וקיבל את טיעוניו של המינהל האזרחי.

בדצמבר 2016 הגשנו ערעור לבית המשפט העליון, בבקשה שזה יהפוך את החלטת בית המשפט המחוזי, ויורה למינהל האזרחי לחשוף את המידע. גם בערכאת הערעור, התקיים חלק מהדיון במעמד צד אחד.

הן בעתירה והן בערעור נטען, בין היתר, כי מידע מקביל הנוגע לתחום הארכיאולוגיה בישראל, מפורסם על ידי רשות העתיקות ביוזמתה באתר האינטרנט שלה והוא זמין לציבור. כמו כן טענו שמדיניות ההסתרה עומדת בסתירה לעיקרון האקדמי שבשמו ניתנים רישיונות החפירה. סופו של מחקר אקדמי להתפרסם – במוקדם או במאוחר – ולא להישאר במחשכים.

ב-16.5.2019 בית המשפט העליון דחה את הערעור. שופטי הרוב (השופטים נעם סולברג ויוסף אלרון) קיבלו את טענות המדינה שאין למסור את המידע המבוקש. בין היתר נקבע כי פרסום שמות החופרים שקיבלו רישיון חפירה מהמינהל האזרחי עלול לעודד חרם אקדמי שיפגע באינטרסים המקצועיים והכלכליים של החופרים ושל המוסדות שאליהם הם משתייכים. בנוסף, השופט אלרון שכתב את דעת הרוב, קבע שלמרות שאין צורך במקרה זה להכריע בסוגיית תחולת חוק חופש המידע על המינהל האזרחי, "בהיעדר הוראה מפורשת בדבר תחולתו האקס-טריטוריאלית של החוק, הוא אינו חל באופן ישיר במרחב זה". כלומר, מפסק הדין עולה שחוק חופש המידע לא חל על המינהל האזרחי, ולא רק עליו אלא על כל פעולה של רשות ציבורית מחוץ לגבולותיה של מדינת ישראל.

מדובר בהחלטה בעייתית מאד, ויש לה השלכות שחורגות בהרבה מסוגיית גילוי או הסתרה של מידע בתחום הארכיאולוגיה בגדה המערבית.

לעומת שופטי הרוב, דעת המיעוט (השופטת ענת ברון) סברה כי היה על בית המשפט לקבל את הערעור. בין היתר, נימקה ברון את החלטתה בכך שהחשש מביקורת ציבורית אינו סיבה מוצדקת להסתרת המידע, וכי הסתרה שכזו עומדת בסתירה לערכי הדמוקרטיה:

"…אי גילוי המידע המבוקש בהליך דנן, בשל חשש מחרם, הוא עצמו משתיק את השיח האקדמי-ארכיאולוגי לגבי החפירות ביהודה ושומרון; ונמצאנו פוגעים במחקר ובחופש האקדמי, תחת להגן עליו […] זאת ועוד. אי הגילוי יש בו כדי להשתיק את הדיון הציבורי בשאלת הלגיטימיות של החפירות הארכיאולוגיות ביהודה ושומרון, וכאמור מדובר בסוגיה שנויה במחלוקת. דיון ציבורי בשאלה זו עלול אמנם לזמן ביקורת על החופרים, וייתכן שאף חרם כנטען על ידי המשיבים; ואולם השתקת הדיון על ידי הסתרת מידע אין בה משום מרפא לחששות אלה. אין לך דמוקרטיה בלא שוק חי וחופשי של רעיונות ודעות; ומניעה מראש של הדיון הציבורי בשל חשש מביקורת, ואפילו חרם, מהווה סכנה של ממש לערכי הדמוקרטיה שבה דוגלת מדינת ישראל. החשש מפני מדרון חלקלק בעניין זה אף הוא מקבל מימד מוחשי".

עוד כתבה ברון כי אין לעשות שימוש בסייגים לחופש המידע כדי להסתיר התנהלות לא תקינה מצד הרשויות:

"[…] לא ניתן לעשות שימוש בסייגים לחופש המידע המנויים בסעיף 9(א) לחוק, על מנת לחפות או לכסות על התנהלות לא תקינה של רשות מרשויות המדינה, בנושא כזה או אחר […] ככל שהמשיבים נוהגים כדין בטיפול בממצאים ארכיאולוגיים שמקורם ביהודה ושומרון, לכאורה יש בכך כדי להפחית באופן ממשי את החשש שגילוי המידע המבוקש (שכבר ציינתי כי הוא מידע כללי) יסב נזק כשלהו למדינת ישראל."

בעקבות חשיבות ההחלטה והשלכותיה העקרוניות והמעשיות העמוקות, ולאור דעת המיעוט, ב-26.6.2019 פנינו לבג"ץ בבקשה לקיים דיון נוסף בשתי הסוגיות הבעייתיות ביותר בפסק הדין בערעור:

  1. האם "חשש מחשיפה לחרם" יכול להוות הצדקה לאי גילוי מידע  (במקרה זה – אי גילוי שמות החופרים שקיבלו רישיון חפירה מהמינהל האזרחי).
  2. האם חוק חופש המידע חל על רשויות המדינה הפועלות מחוץ לגבולות ריבונותה בכלל, ועל המינהל האזרחי בפרט.

(כל ההליכים היו במשותף עם ארגון "עמק שווה").

בידי קמ"ט ארכיאולוגיה נתונות סמכויות נרחבות המאפשרות לו להשפיע ואף לעצב את הסיפור הארכיאולוגי-היסטורי של האזור הכבוש. הפעילות הישראלית בתחום הארכיאולוגיה בגדה המערבית מבטאת תפיסה המנוגדת לדין הבינלאומי, המנכסת את אוצרות התרבות ומנשלת את תושביה הפלסטינים מהם. נדמה כי הסתרת מידע בנוגע למדיניות זו נועדה להסתירה מן הציבור ולהשתיק ביקורת ציבורית עליה.

למידע נוסף קראו את הדוח: "מנכסים את העבר – השימוש שעושה ישראל באתרים ובממצאים ארכיאולוגיים בגדה המערבית".