עד לשנים האחרונות התמקד פרויקט ההתנחלות של ישראל בגדה המערבית באזורי C, המהווים 60% משטח הגדה המערבית. פרויקט הגזל המתמשך הזה לווה מראשיתו במעשי אלימות קשים כלפי פלסטינים, שנועדו לדחוק אותם מאדמותיהם, להטיל עליהם אימה ולבסס שליטה ישראלית במרחב. האלימות הזו נהנתה לאורך השנים מגיבוי ותמיכה מצד מדינת ישראל ומוסדותיה.

מ-2024 החלו להיבנות מאחזים גם בשטח B, וכיום מספרם מגיע ליותר מ-20. לאחרונה החלו להיבנות מאחזים גם בשטח A. ההתפשטות אל שטחי B מקבלת תמיכה ציבורית מצד שרים בכירים, ואף זוכה לאבטחה, לגיבוי ולמימון מטעם ממשלת ישראל, הצבא וגופים רשמיים נוספים.

עם התפשטות המאחזים אל שטחים חדשים התרחבה גם אלימות המתנחלים. נתוני יש דין מהשנים 2026-2025 מראים שנתח הולך וגדל של אירועי אלימות המתנחלים שהארגון מתעד מתרחשים בשטחי A ו-B: ב-2026 כשני שליש (62.6%) מאירועי האלימות נגד פלסטינים שיש דין תיעד התרחשו בשטחי A או B.

*** המפה מציגה את מיקומם של 225 אירועי אלימות מתנחלים שיש דין תיעד בשנים 2026-2025, לצד החלוקה לשטחי B, A ו-C והמאחזים בגדה המערבית. המידע על מיקום המאחזים באדיבות שלום עכשיו ***

משמעות ההעמקה של ההתנחלות הישראלית היא שקהילות פלסטיניות חדשות, עיירות וכפרים נוספים ואוכלוסיות שעד כה לא באו במגע ישיר עם מאחזים ומתנחלים סובלים כעת מאלימות. יחד עם העמקת ההתנחלות ניכרת גם הגברה של נוכחות ופעילות מצד הצבא, ואיתן הגדלת הדיכוי והאלימות הממוסדת. במקביל, היקף האדמות שמהן נמנעת הגישה לתושבים פלסטינים – אם בגלל אלימות מתנחלים וחיילים או בשל צווים צבאיים שנועדו למנוע "חיכוך" – גדל, שטחי המרעה והחקלאות מצטמצמים עוד יותר, ואיתם הזכות לפרנסה וחופש התנועה.

אסטרטגיה זו של ישראל, שמבוצעת בין היתר באמצעות התרחבות המאחזים – ואלימות המתנחלים שיוצאת מהם – אל אזורים חדשים, דוחקת את התושבים הפלסטינים אל מרכזי הכפרים והעיירות ומרוקנת שטחים מנוכחות פלסטינית. בכך היא מקדמת את ישראל לעבר מימושה של מדיניות, שכבר החלה לקבל ביטוי בהצהרות של שרים, המבקשת לספח כמה שיותר משטח הגדה המערבית, עם כמה שפחות פלסטינים. הדרך לשם עוברת בעבריינות שיטתית ומאורגנת, בגיבוי ובתמיכה ממוסדת, שמעידות על כך שמאחורי המעשים האלה יש כוונה ברורה: "לנקות” את המרחב מפלסטינים, או במילים אחרות – לבצע טיהור אתני.