אלימות מתנחלים היא מונח המתאר עבריינות אידיאולוגית של אזרחים ישראלים נגד פלסטינים בגדה המערבית, הכוללת אלימות פיזית, חבלה ביבולים וברכוש, הטלת טרור ואימה המוביל לשיבוש שגרת חייהם של פלסטינים בכל הגדה המערבית. מדובר בעבירות המבוצעות בידי יחידים וקבוצות, אך הצטברותן יוצרת דפוס שיטתי של אלימות אידיאולוגית שנועד לשרת מטרות פוליטיות וטריטוריאליות: לפגוע במרקם החיים הפלסטיני, לדחוק פלסטינים מאדמותיהם ולהרחיב את השליטה הישראלית במרחב.

בשנים האחרונות הגיעה אלימות המתנחלים לשיאים חדשים, עם תקיפות יומיומיות נגד פלסטינים ורכושם ברחבי הגדה המערבית, שכללו גם תקיפות קטלניות של מתנחלים נגד פלסטינים. ואולם, לא מדובר בתופעה חדשה. אלימות של מתנחלים כלפי פלסטינים ליוותה, בעוצמות משתנות, את פרויקט ההתנחלות הישראלי מראשיתו ושימשה לאורך השנים כלי להשתלטות על אדמות ולקידום מטרות פוליטיות. השינוי בשנים האחרונות אינו במטרותיה של האלימות, אלא בהיקפה, בעוצמתה, בחסינות שממנה נהנים מבצעיה ובשילובה הגלוי והישיר יותר במדיניות הסיפוח הישראלית.

אלימות המתנחלים אינה מתקיימת במנותק ממדיניותה של ישראל להרחבת שליטתה בגדה המערבית, אלא פועלת לצדה ומשלימה אותה. המדינה משתלטת על קרקעות פלסטיניות באמצעות צווים צבאיים לסגירת שטחים, הכרזה על אדמות מדינה והקצאתן לטובת ההתנחלויות, וכן באמצעות מערכת התכנון והבנייה. לצד מנגנונים רשמיים אלה, אלימות המתנחלים מסייעת לדחוק פלסטינים מאדמותיהם באמצעות הפחדה ופגיעה מתמשכת בשגרת חייהם, מבלי שהמדינה תידרש לבצע זאת באופן ישיר ורשמי. בפועל, אזרחים ישראלים המפעילים אלימות אידיאולוגית שיטתית כלפי פלסטינים משמשים כקבלני ביצוע של מדיניות זו, בעוד המדינה משמרת מראית עין של שלטון חוק.

החסינות שממנה נהנים מבצעי האלימות היא אחד התנאים המרכזיים המאפשרים למנגנון הזה לפעול לאורך זמן. במשך יותר משני עשורים, תחת ממשלות שונות, רשויות אכיפת החוק הישראליות נכשלות באופן שיטתי ומתמשך בחקירה ובהעמדה לדין של ישראלים הפוגעים בפלסטינים וברכושם. מנתוני המעקב של יש דין עולה כי 93.6% מתיקי החקירה שנפתחו בין 2025-2005 בגין עבריינות אידיאולוגית של ישראלים נגד פלסטינים הסתיימו ללא כתב אישום; המשטרה כשלה בחקירת 82% מהתיקים, ורק 3% מהם הובילו להרשעה מלאה או חלקית. כשל מתמשך ועקבי זה, הנמשך עשורים, מסיר כמעט כל הרתעה מפני פגיעה בפלסטינים והופך את החסינות עצמה לחלק מהמנגנון שמאפשר לאלימות לשמש כלי אפקטיבי לנישול של פלסטינים מהאדמות שלהם ולהרחבת השליטה הישראלית בשטח הכבוש.

עם הקמת ממשלת ישראל ה-37 בדצמבר 2022, החסינות ארוכת השנים שממנה נהנו מבצעי האלימות נגד פלסטינים קיבלה גיבוי פוליטי ומוסדי גלוי יותר. ההסכמים הקואליציוניים גיבשו תוכנית להכשרה ולהרחבה של מאחזים בלתי מורשים, המוכרים כמוקדים של אלימות וגירוש קהילות פלסטיניות. במקביל, בצלאל סמוטריץ' קיבל סמכויות נרחבות בתחומי הקרקע, התכנון והבנייה בגדה המערבית, ואילו איתמר בן גביר קיבל, כשר לביטחון לאומי, אחריות על משטרת ישראל. תחת סמוטריץ' הופסקה כמעט לחלוטין האכיפה נגד בנייה ישראלית בלתי חוקית, בעוד האכיפה נגד בנייה פלסטינית נמשכה. על פי דיווחים, בן גביר הנחה את המשטרה להימנע מאכיפה נגד ישראלים המעורבים במעשי טרור נגד פלסטינים. בנובמבר 2024 נעצר מפקד ימ"ר ש"י, היחידה האמונה על חקירת עבריינות אידיאולוגית, בחשד שמנע חקירות של אלימות מתנחלים או חיבל בהן כדי לרצות את בן גביר ולקדם את מינויו.

לגיבוי המוסדי מתווה גם לגיטימציה פוליטית לאלימות. בצלאל סמוטריץ' טען כי "קמפיין 'אלימות המתנחלים' הוא שקר אנטישמי". לאחר אירוע ירי בחווארה בפברואר 2023, שבו נהרגו שני מתנחלים, הוא אף אמר כי "את חווארה צריך למחוק". בנוסף, 14 חברי כנסת חתמו על עצומה להקלת תנאי כליאתו של עמירם בן אוליאל, שהורשע ברצח שלושה מבני משפחת דוואבשה – הורים ובנם התינוק – ובפציעתו הקשה של בנם הפעוט בכפר דומא ב־2015. חברת הכנסת לימור סון הר־מלך מעוצמה יהודית השתתפה באירוע לגיוס כספים למען שחרורו של בן אוליאל, כינתה אותו "צדיק קדוש" וטענה שהוא חף מפשע.

כבר בחודשים הראשונים לכהונת הממשלה ה-37 נרשמה עלייה חדה בהיקף האלימות כלפי פלסטינים בגדה המערבית. בין ינואר לספטמבר 2023 תיעד משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים 844 אירועי אלימות מתנחלים, לעומת 474 בתקופה המקבילה ב-2022. לאחר מתקפת ה-7 באוקטובר 2023 חלה עלייה חדה בהיקף ובחומרה של אירועי אלימות מתנחלים. בעוד שתשומת הלב הציבורית הופנתה לעבר הקהילות הישראליות שנפגעו במתקפה, ועל רקע המתקפה הצבאית הישראלית על רצועת עזה, מתנחלים ניצלו את המצב כדי לבצע פשיטות אלימות ומאורגנות ברחבי הגדה המערבית. בין ה-7 לאוקטובר ל-20 בנובמבר 2023 יש דין תיעד 225 אירועים של אלימות מתנחלים ב-93 כפרים ועיירות ברחבי הגדה המערבית.

במקביל, הצבא גייס בהליך מואץ אלפי מתנחלים למילואים, לכיתות כוננות וליחידות "הגנה מרחבית". בתקופת השיא נפרסו בגדה המערבית כ-8,000 חיילי הגנה מרחבית, ותפקידם הורחב גם לסיורים, הצבת מחסומים ו"פעילויות התקפיות בלב הכפרים". בנוסף, הצבא חימש מתנחלים רבים נוספים, ובסך הכול חולקו כ-8,000 כלי נשק לאזרחים ישראלים בגדה המערבית. נהלי חלוקת הנשק אפשרו גם לתושבי מאחזים ומאחזי-חווה לקבל נשק ובהם מקומות שהוקמו בניגוד לדין הישראלי ושחלקם משמשים מוקדים של אלימות והתנכלות לפלסטינים.

מאז תחילת המלחמה בעזה תועדו אלפי אירועי אלימות נגד פלסטינים ורכושם בגדה המערבית, רבים מהם בתוך כפרים וקהילות פלסטיניות הסמוכים להתנחלויות. אף שמרבית האלימות מתרחשת בשטחי C, בשנים האחרונות היא מתרחבת גם לתוך שטחי B ואף לשטחי A, אל תוך יישובים ומרחבים המצויים מחוץ לשליטה האזרחית הישראלית. על פי נתוני משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA), ב-2023 תועדו 1,291 אירועי אלימות מתנחלים נגד פלסטינים בגדה המערבית, וב-2024 עלה מספרם ל-1,449. ב-2025 הגיעה האלימות לשיא, עם 1,836 אירועים. ממוצע של מעט יותר מחמש תקיפות ביום. המגמה נמשכה גם ב-2026: בין ינואר ליוני בלבד תועדו 1,197 אירועים. לפחות 45 פלסטינים נורו למוות במהלך תקריות אלימות עם מתנחלים בין ינואר 2023 ליוני 2026.

באירועים רבים פעלו מתנחלים חמושים בלבוש אזרחי לצד מתנחלים במדים וחיילים, ובחלקם עשו מתנחלים שימוש בנשק, במדים ובסמכויות שקיבלו מהצבא כדי לפגוע בפלסטינים. לצד מקרים שבהם חיילים עמדו מנגד ולא פעלו לעצירת אלימות של מתנחלים, תועדו גם אירועים שבהם חיילים השתתפו בעצמם בתקיפת פלסטינים לצד מתנחלים.

אלימות המתנחלים, בשילוב עם אלימות הצבא, מחוללת שינוי ממשי ובלתי הפיך במרחב והובילה לגל העקירה הנרחב ביותר של קהילות פלסטיניות בגדה המערבית מאז 1967. לפי נתוני בצלם, נכון ליולי 2026, 65 קהילות פלסטיניות נעקרו בכפייה ממקום מגוריהן, ובהן 4,349 בני אדם; ב-18 קהילות נוספות נעקרו 512 תושבים בעקבות אלימות, איומים והתנכלות מתמשכת מצד מתנחלים. אף שאין איסור רשמי על שיבת הקהילות שנעקרו, בפועל אין להן אפשרות ממשית לחזור כל עוד האיומים נמשכים והצבא אינו מגן עליהן מפני אלימות מתנחלים. בכך הופכת עקירת הקהילות לכלי של מדיניות הסיפוח: צמצום הנוכחות הפלסטינית בשטח והרחבת המרחב הנתון לשליטה ישראלית.

אף שמדינת ישראל מתנערת לעיתים באופן רשמי מאלימות המתנחלים ואף מגנה אותה, בפועל היא יוצרת את התנאים שמאפשרים לה להתקיים, להתרחב ולהשיג תוצאות בשטח. לא מדובר רק בכשל של מערכת אכיפת החוק, אלא במנגנון שמשרת את יעדיה הטריטוריאליים של ישראל. בכך אלימות מתנחליםמשמשת זרוע ביצועית של מדיניות הסיפוח הישראלית: אמצעי לעיצוב מחדש של המרחב בגדה המערבית, לדחיקת האוכלוסייה הפלסטינית למובלעות מצומצמות ומבודדות ולהרחבת השליטה הישראלית על השטח – מבלי לספח את תושביו הפלסטינים.