העבריינים הסמויים מן העין

במרכז הדו”ח החדש שלנו, "עקיפת חוק", שעוסק בכשלונה המתמשך של ישראל באכיפת החוק בגדה המערבית על אזרחים ישראלים הפוגעים בפלסטינים, עומד הנתון המדכא ששיעור הכשלון של המשטרה בחקירות עומד על 85.3%. הדו”ח בחן 996 תיקים שהטיפול בהם הסתיים, ומצא שעילת הסגירה העיקרית של המשטרה היא על”ן –  עבריין לא נודע. 593 מהתיקים שנבחנו נסגרו בעילה הזו, שהמשמעות שלה היא שהמשטרה לא הצליחה למצוא חשודים במעשה

עילת הסגירה היא הסיבה הרשמית שבה מנמקת המשטרה את ההחלטה לסגור את תיק החקירה. פקודת משטרת ישראל מפרטת תשע עילות שבגינן ניתן לסגור תיק חקירה, ביניהן העדר אשמה, חוסר ראיות מספיקות, היותו של החשוד קטין, וכמובן עבריין לא נודע.

השאלה שעולה תמיד כשתיק נסגר בעילת על"ן היא עד כמה המשטרה בכלל חיפשה אחר עבריינים. בדיקה של שורת מקרים מעלה שלעתים קרובות החיפוש היה במקרה הטוב חלקי, ובמקרה הרע קריצה בוטה לעבריין. נתעכב כאן על כמה דוגמאות, כי יש דברים שמספרים לא מצליחים להעביר.

ב-3 בספטמבר 2009 התקיפו שלושה אזרחים ישראלים – שניים מהם רעולי פנים ואחד גלוי פנים, שאחז במקל והתהלך עם כלב – את אברהים טוויל, תושב הכפר פרעתא, על אדמתו. לשלושת התוקפים הצטרפו עוד שלושה רעולי פנים, ויחדיו הסירו את חגורתו של טוויל ותקפו אותו באמצעותה, ואחר כך הפשיטו אותו מבגדיו, גנבו את ארנקו ושעונו, והותירו אותו בתחתוניו.

בחקירתו במשטרה זיהה טוויל את התוקף גלוי הפנים באלבום המשטרתי. אולם, במזכר פנימי של המשטרה נטען שעל פי מידע מודיעיני אין לאדם קשר לגזרה ולאירוע. אילו היתה המשטרה טורחת לעשות פעולה מינימלית של בדיקת התיק הפלילי של החשוד, היא היתה מגלה שיש לו עבר עשיר של אלימות כלפי פלסטינים, כולל הרשעה בשימוש בנשק. אבל הפעולה הזו לא נעשתה, החשוד לא זומן לחקירה, ובהתאם התיק נסגר בעילת “עבריין לא נודע”.

כלומר, גם כאשר המותקף הפלסטיני זיהה תוקף מוכר למשטרה, שתקף אותו בפנים גלויות, המשטרה הצליחה לא לחקור את התוקף. בעקבות ערר שלנו הוא זומן לחקירה – כשנה אחרי האירוע – והכחיש את המיוחס לו. החוקר לא דרש ממנו אליבי, והתיק נסגר שוב בעילת עבריין לא נודע.

לטוויל, שמתגורר סמוך לחוות גלעד, אין הרבה מזל. חודשיים לאחר מכן, ב-26 בנובמבר 2009, הוא הותקף על ידי ארבעה רעולי פנים שהגיעו מכיוון המאחז, כששניים מהם מגיעים עם כלבים. הוא הותקף באבן בראשו ובמקל בגבו. הגעתם של תושבים אחרים מהכפר מנעה ככל הנראה פגיעה חמורה יותר. טוויל הגיש תלונה במשטרה, תיאר את בגדיהם של תוקפיו, וציין שהוא הותקף גם חודשיים קודם לכן.

אחרי חודש המשטרה סגרה את התיק, שוב בעילת עבריין לא נודע. אף על פי שבחוות גלעד התגוררו באותה העת 20 תושבים לכל היותר, המשטרה לא נקטה בפעולה הפשוטה של בירור מי מהם מחזיק כלבים העונים לתיאור שמסר טוויל.

המקרה של טוויל, כמובן, איננו היחיד שבו לא נמצא העבריין. למשל, ב-17 במארס 2011 הסתערו קבוצה של אזרחים ישראלים רעולי פנים על סאמי סנובר, פלסטיני שעבד בבניין בהתנחלות שילה, ותקפו אותו במוט ברזל בראשו ובגז פלפל. הזיהוי המשטרתי של החשודים היה חלקי מאד, ונשען על עדותו של חובש שזיהה שניים מהם, אך סייג את הזיהוי בכך שיתכן שראה אותם באירועים אחרים באזור.

המשטרה חקרה שלושה חשודים, שסירבו לשתף פעולה עם החקירה. שניים מהנחקרים מסרו טענת אליבי, ובחריצות השגרתית של משטרת ש”י, נמנעו החוקרים מלבדוק אותן. המקרה של החשוד השלישי מדהים יותר: הוא סירב לשתף פעולה בחקירה ולא מסר טענת אליבי, ובתגובה החוקר הציע לו אליבי (!) בכך שאמר לו שאם הוא רוצה להתקשר לבוס שלו כדי שזה יספק לו אליבי, המשטרה תאפשר זאת. התיק נסגר בעילת עבריין בלתי נודע.

אחד המקרים המקוממים ביותר הוא זה של יאסין ריפאעי. ב-14 במארס 2011 הודיע קצין מנהל אזרחי לריפאעי, תושב ענאתא, שתושבי ההתנחלות טלמון עקרו עשרות עצים מאדמתו, לכאורה כנקמה על רצח. הנהלת ההתנחלות לקחה אחריות על התקרית ופיצתה את ריפאעי.

המשטרה חקרה את קצין הבטחון של ההתנחלות, שנשאל האם הוא יודע מי אחראי לפשע, ובתגובה אמר האחרון שהוא “מעדיף לשמור זאת לעצמו”. לכאורה, יש כאן שיבוש הליכי חקירה, אבל המשטרה לא נקטה בשום לחץ כלפי קצין הבטחון, והוא לא הועמד לדין משמעתי. היא גם לא ניסתה לאתר את איש המנהל האזרחי שעדכן את ריפאעי. היה קל הרבה יותר לרשום על התיק “עבריין לא נודע” מאשר לנסות לדעת מיהו.

התמונה שעולה מההמקרים הללו ורבים אחרים, ומתבטאת גם בנתונים, עגומה כפי שהיא פשוטה: החוקרים לא באמת מנסים להגיע אל החשודים. לא ברור אם מדובר בחשש שמא הצלחה בחקירות כאלה תגרום לאיבה כלפיהם מצד האוכלוסיה היהודית; לא ברור אם מדובר ברוח מפקד, שאומרת “פה אל תצליחו יותר מדי”; לא ברור אם מדובר בעצלות או בהזדהות שקטה עם המפגעים. מה שברור הוא שיש כאן משהו שהוא מעבר לאוזלת יד, משהו שמתקרב לשיטה.

וכשזו השיטה, איך אפשר להאשים את הפלסטינים שהחליטו שלא להגיש תלונה?