כשהשופט הוא אויבך, למי תתלונן?

“קשת הסיבות האפשריות להיעדר תלונות עשויה לנוע בין קבלת דין ונטייה טבעית  שלא להתלונן, היעדר רצון לבוא במגע עם הרשויות, פחד כתוצאה מאיום או חשש  למעשה נקמה, וכן הסקת מסקנות מהיעדר תוצאות בתלונות קודמות למשטרה או מסירוב של המשטרה לטפל בתלונות”.

המילים הללו היו נכונות כשנכתבו בדו”ח קרפ, שהוגש ליועץ המשפטי לממשלה במאי 1982 והיה פורץ דרך בעיסוק באי אכיפת החוק בגדה, והן נכונות עוד יותר היום, לאחר שחלפו יותר מ-30 שנות חוסר אמון במערכת החוק הישראלית בגדה המערבית.

בימים אלה פרסמנו את דו”ח "עקיפת חוק" שלנו, המתאר את מצב אכיפת החוק בגדה על סמך המידע שאספנו לאורך עשר שנות הפעילות של ארגון יש דין. מבין התופעות שצריכות להדאיג את מקבלי ההחלטות, לתופעה ההולכת ומתגברת של פלסטינים שאינם מוכנים להגיש תלונה למשטרת ישראל על עבירות שבוצעו כלפיהם צריך להיות מקום בולט.

יש דין החל להתמקד בתיעוד התופעה ב-2013, כך שאפשר יהיה לקבל הסבר טוב יותר על הנסיבות שבהן קורבנות עבירה מסרבים להגיש תלונה במשטרה. ההחלטה התקבלה לאחר שבשורה של פגישות עם קורבנות עבירה, הללו הבהירו לנו שאין בכוונתם להתלונן. הביטוי שחזר שוב ושוב מצד הנפגעים הוא פתגם ערבי שמשמעו “כשהשופט הוא האויב שלך, למי תתלונן?”

בין ינואר 2013 ונובמבר 2014 תיעד ארגון יש דין 282 עבירות כלפי פלסטינים. ב-66 מהמקרים, קרי כ-23%, אמרו לנו הנפגעים במפורש שאינם רוצים להגיש תלונה במשטרה.

יש לכך כמה סיבות. הראשונה היא שהקורבנות צודקים: זה בזבוז זמן מצידם. על פי הנתונים העדכניים שברשותנו, הסיכוי שהמשטרה תצליח להביא להעמדה לדין כתוצאה מתלונה שהגיש פלסטיני – גם תמצא את החשוד וגם תאסוף נגדו את הראיות המתבקשות – עומד על 7.4% בלבד. אבל גם אם הצליחה המשטרה במלאכתה, וכתב אישום הוגש נגד חשוד, הסיכוי להרשעה קטן. בסופו של דבר הסיכוי שהתלונה שהגיש קורבן עבירה פלסטיני למשטרה תסתיים בהרשעה הוא 1.8% בלבד. כלומר, סיכוי של פחות מ-1:50.

כדי בכלל לזרוק את הקוביות ולהמר על הסיכוי הלא מרשים הזה, צריך המתלונן להגיע לתחנת המשטרה ולהגיש תלונה. זה תמיד כרוך בהרבה מאד זמן, ולעתים המתלונן צריך ליווי משטרתי לשם כך, משום שתחנת המשטרה נמצאת בתוך התנחלות. גם אם הגיע המתלונן לתחנה, הוא צפוי לגלות שבמקרים רבים אי אפשר לגבות בכלל את העדות שלו, כי אין בתחנה שוטר דובר ערבית. אז הוא יתבקש לחזור על כל התהליך ביום אחר.

שנית, בשורה של מקרים שתיעדנו, החוקרים השפילו את הנחקרים, ביזו אותם, גרמו להם להבין שאין טעם בתהליך (”אתה חושב שבעקבות תלונה תקבל את הזכויות שלך?”), או אף רמזו שהם אחראים בעצם לעבירות שעליהם הם מתלוננים.

ואם לא היה די בכך, כרבע מכלל הנפגעים שלא הגישו תלונה הצביעו על תופעה חמורה יותר: הם כבר נפגעו בעבר, הגישו תלונות, והתחושה שלהם היא שהתלונות לא שינו דבר. לפחות אדם אחד, פרח עבאד, תושב ג’אלוד, אמר לנו שבעקבות תלונות שהגיש, האלימות כלפיו רק התגברה. “כיום ילדינו הקטנים חיים במצוקה נפשית,” אמר ליש דין, “אין לי אמון במערכת הישראלית. הגעתי למסקנה הזו אחרי הרבה תלונות שלא הניבו כל תוצאות".

התחושה שאין כל טעם בתלונה רווחת מאד, והשלטונות הישראלים לא עושים די כדי להיאבק בה. צריך לציין שעל פי הנתונים האחרונים שלנו, למרות כל הדיבורים הנמלצים על מאבק חסר פשרות בפשיעה האידיאולוגית, בסופו של דבר 25% מהעבריינים האידיאולוגיים – אלו מהם שבכלל מובאים לבית המשפט, והם המיעוט – לא מורשעים, ובית המשפט מסתפק בקביעת אשמתם ללא הרשעה. כלומר, נמנע מלהטיל עליהם את מלוא המשמעות של הרשעה פלילית. זהו מהלך נדיר ביחס, שמטרתו למנוע מאדם שמעד מלשלם מחיר מלא: בבתי המשפט השלום בישראל השיעור של קביעת אשמה ללא הרשעה הוא 5.3%; במחוזי, 1.2% בלבד. כלומר, כלפי הפשיעה האידיאולוגית, מערכת הצדק היא לא בדיוק הדמות של אלת הצדק החמושה בחרב כפי שהיו רוצים שנדמיין אותה; יותר כמו מלאך מרחם מאמנות המאה ה-19.

מערכת הצדק הישראלית – מתחנת המשטרה הבלתי זמינה ועד לתובע הסלחן, מהחוקר הרשלני ועד לשופט שמוותר על הרשעה – מבהירה לפלסטינים שפשוט אין טעם. שכל המאמצים וההסתכנות שהם לוקחים על עצמם משאירים אותם עם סיכוי לצדק נמוך עד כדי גיחוך.

התוצאה של חוסר האמון של הפלסטינים במערכת היא גל שלם של פשיעה אידיאולוגית שמערכת הצדק לא ערה לו. אם היה אכפת לה מחובתה, סביר להניח שהנתון של 23% מהעבירות שלא מדווחות היה מדאיג אותה. רק שקשה מאד להאמין, 30 ויותר שנים אחרי דו”ח קרפ, שאכן אכפת לה.