בג"ץ 2164/09 – יש דין – ארגון מתנדבים למען זכויות אדם נגד מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית

בשנת 2009, בעתירה תקדימית, עתר יש דין לבג"ץ בדרישה להפסיק את הכרייה והחציבה שמצבעות מחצבות ישראליות בגדה המערבית, מכיוון שהכרייה של אוצרות טבע בגדה המערבית לשימושה של מדינת ישראל היא מעשה בלתי חוקי. העתירה התבססה על מחקר שנערך על ידי קואליציית נשים לשלום ופורסם באתר של "פרויקט חקר תעשיית הכיבוש".

במהלך העתירה, הציג יש דין מסמך של משרד הפנים המעיד על כך ש-75% ממוצרי החציבה הישראלית בגדה המערבית הועברו לשטחי ישראל, לשימוש בתעשיית הבנייה הישראלית. "עניינה של עתירה זו בפרקטיקה בלתי חוקית של ניצול כלכלי ברוטאלי של שטח כבוש לצרכיה הכלכליים הבלעדיים של המעצמה הכובשת, תוך הפרה בוטה וחזיתית של עקרונות בסיסיים של המשפט הבינלאומי", נכתב בעתירה. "פשע אנחנו מבצעים באדמת הגדה המערבית, כאשר את מרבצי האבן והחצץ שלה אנחנו שולפים מבטן האדמה ומעבירים במשאיות לתחומיה הריבוניים של מדינת ישראל ולצרכי הכלכלה הישראלית. במשפט הבינלאומי, פעילות מסוג זה מהווה הן הפרה של דיני הכיבוש והן של דיני זכויות האדם ובמקרים מסוימים אף מוגדרת כביזה".

העתירה ציינה את החלטת הטריבונל במשפט התעשיינים הגרמנים (משפטי קרופ, The Krupp Trials) אחרי מלחמת העולם השניה, בו מצא הטריבונל כי שימוש באוצרות הטבע של שטח כבוש שלא לצרכי ביטחון ושלא לצרכי האוכלוסייה הכבושה מהווה פשע נגד האנושות.

כתוצאה מן העתירה, הודיעה המדינה במאי 2009 כי תקפיא את כל הליכי הקצאת הקרקעות לצורכי חציבה בגדה המערבית, וכי לא תאפשר הרחבת מחצבות קיימות. הפרקליטות הודיעה כי הוחל בעבודת מטה לבחינה משפטית של חוקיות פעולות החציבה על ידי חברות ישראליות. במאי 2010 פרסמה המדינה מסמך מקיף על מדיניות החציבה שלה בגדה המערבית, בו טענה כי מדובר בסוגיה מדינית שאף נידונה בהסכמי ביניים בין ישראל לרשות הפלסטינית, ולכן אין מקום שבית המשפט יתערב בנושא. המדינה הודתה כי הרוב המוחלט של תוצרי המחצבות משמש את ישראל, אולם טענה שמדובר בחלק מזערי מחומרי החציבה הקיימים בגדה המערבית. עם זאת, המדינה התחייבה שלא יוקמו מחצבות ישראליות חדשות מעבר לקו הירוק.

בדצמבר 2011 דחה בג"ץ את עתירת יש דין. בפסק הדין כתבה נשיאת העליון דאז, דורית ביניש, כי כריית המחצבים איננה מנוגדת לחוק הבינלאומי. עוד נקבע בפסק הדין כי הפסקת הכרייה עלולה לפגוע קשות בבעלי המחצבות, באוכלוסייה ובכלכלה הפלסטינית.

בינואר 2012 הגיש יש דין בקשה לדיון חוזר בהרכב מורחב (דנג"ץ (316/12 לאור ההשלכות מרחיקות הלכת של הפסיקה על הכיבוש הישראלי בגדה המערבית. "פסק דינו של בית המשפט יוצר מהפכה של ממש בדיני התפיסה הלוחמתית בקבעו כי למדינת ישראל, כמעצמה כובשת שכיבושה מתארך, הסמכות ליתן זיכיונות כרייה של אוצרות טבע, גם במחצבות שלא היו קיימות טרם הכיבוש, לישראלים ולתאגידים ישראליים – וכל זאת אך ורק במגבלת סבירות השימוש במשאב הטבע", נכתב בבקשה.

בחוות דעת חריגה של מומחים למשפט בינלאומי, קבעו המומחים (פרופ' איל בנבנישתי, פרופ' אורנה בן נפתלי, פרופ' ברק מדינה, פרופ' יובל שני, ד"ר גיא הרפז, ד"ר עמיחי כהן וד"ר יעל רונן) כי פסק הדין סותר עקרונות יסוד של המשפט הבינלאומי. המומחים ציינו, בין השאר, כי "הכיבוש הוא כאמור זמני, והכובש חייב לשמור על הסטאטוס קוו בשטח שהופקד בידיו בנאמנות עם התגבשות הכיבוש (אלא אם הסטייה מהסטאטוס קוו הכרחית). אם אכן יפעל המפקד הזמני לשם הידוק קשרי המחזיקה והמוחזקת, כקבוע בפסק הדין, הדבר עלול למוטט את עוגני דיני הכיבוש (זמניות, נאמנות וסטאטוס קוו) על כל המשתמע מכך".

ביולי 2012 דחה השופט אליעזר ריבלין את הבקשה. "חוות הדעת המלומדת מעלה שאלות חשובות ומנתחת אותן ברוב כשרון וידע. אלא, שכאמור לעיל, בנסיבות הקונקרטיות של המקרה, ומשלא נקבעה בפסק הדין הלכה המצדיקה דיון נוסף, ממילא אין לנו צורך לדון בהן בשלב זה", כתב בהחלטתו.

מצב העתירה: העתירה נדחתה.