ישראל משתמשת בהכרזה על קרקעות בגדה המערבית כאדמות ציבור ("אדמות מדינה"), ככלי משמעותי בביסוס פרויקט ההתנחלות בשטחים הכבושים. דוח זה מציג ומנתח ענף מסוים של מדיניות ההכרזה הישראלית – גזל אדמות פלסטיניות באמצעות הכרזה על "אדמות מדינה", במקומות בהם נקטעו הליכי הסדר זכויות במקרקעין עם כיבוש הגדה המערבית.

הליך הסדר זכויות במקרקעין הוא הליך מורכב, שיטתי וריכוזי המובל על ידי ריבון, השואף לזהות ולאחר מכן להסדיר ולרשום את כל הבעלויות בקרקעות שבטריטוריה הנתונה לשליטתו. בשנת 1928, שלטון המנדט הבריטי החל לרשום, לראשונה באופן שיטתי, זכויות במקרקעין בשטח "פלשתינה (א"י)" שהיה נתון לשליטתו. הליך ההסדר בגדה המערבית נמשך גם תחת הממלכה הירדנית והושלם עד שנת 1967 ביחס לכשליש מקרקעות הגדה. לאחר שהשטח נכבש על ידי ישראל, המפקד הצבאי הוציא צו שהורה על התלייה (הקפאה) של כל הליכי הסדרת הקרקעות.

למרות שהליך ההסדר לא חוּדש, בראשית שנות ה-80, החל הצבא הישראלי, באמצעות המינהל האזרחי, להשתמש בחוקי הקרקעות העות'מאנים ולהכריז על מאות אלפי דונמים בגדה המערבית כ"אדמות מדינה". אדמות אלה, המנוהלות על ידי הצבא, אמורות לשמש לצרכי הציבור המקומי החי תחת שלטון הכיבוש, למשל לטובת עידוד הקמת יישובים או תשתיות נחוצות. עם זאת, ישראל הקצתה את מרביתן המוחלט של אדמות אלו לטובת הרחבת ההתנחלויות הישראליות, שנבנו בשטחים הכבושים בניגוד לחוק הבינלאומי. בעשור האחרון שיטה זו משמשת גם על מנת להכשיר בדיעבד בנייה ישראלית בלתי חוקית על אדמות פלסטיניות.

באדמותיהם של לפחות 16 ישובים וכפרים פלסטינים בגדה המערבית, התקיים לפני יוני 1967 הליך הסדר זכויות במקרקעין שהגיע לשלב מתקדם, אך לא הסתיים בשל התליית ההליך על ידי ישראל. ניתן להעריך בוודאות גבוהה שאם ישראל לא הייתה מקפיאה את הליך ההסדר, חלק גדול מאדמות הישובים האלה היה נרשם כאדמות פרטיות של פלסטינים, ולא כאדמות בבעלות הריבון. אף על פי כן, ישראל הכריזה על "אדמות מדינה" בשטח של לפחות 41,000 דונם בקרקעות בהם החל הליך הסדר. מדיניות ישראלית זו מבטלת הליכי הסדר היכן שזכויות לכאוריות של פלסטינים הוכרו, ואף מונעת את השלמת ההליכים ואת רישום תביעותיהם של בעלי האדמות הפלסטינים גם בעתיד.

במדיניות ההכרזה על "אדמות מדינה" היכן שהחל הליך הסדר שנקטע, ישראל נשענת על שימוש סלקטיבי במנגנונים המשפטיים המארגנים את משטר הקרקעות בגדה המערבית, תוך הפרה של הוראות המשפט הבינלאומי החל עליה בהיותה הכוח הכובש בגדה המערבית. בנוסף, ההכרזה מנוגדת לחוק המקומי החל בגדה ואפילו לצו שהמפקד הצבאי הישראלי עצמו חתם עליו. מעל לכל, מדיניות זו פוגעת בזכות הקניין של פלסטינים שלקחו חלק בהליך ההסדר ומאפשרת נישול של יחידים וקהילות פלסטיניות מאדמותיהם.

הלכה למעשה, ישראל, האמונה על מרשם הקרקעות בגדה המערבית כבר למעלה מ-53 שנים, אוחזת במקל משני קצותיו. מחד היא אינה מאפשרת לפלסטינים שהחלו בהליך רישום אדמותיהם את היכולת להשלים את רישום זכות בעלותם על הקרקע, ומאידך היא מכריזה על אותן קרקעות כעל "אדמות מדינה" ומעבירה אותן לשימוש בלעדי של מפעל ההתנחלות הישראלי בגדה המערבית.

ב-29 בנובמבר 2020, בית המשפט העליון דחה עתירה שהגישו בעלי אדמות פלסטינים מכפר עקב, בסיוע יש דין. העתירה עסקה במעמד המקרקעין היכן שנערך הליך הסדר שלא הושלם ובסמכותה של ישראל לבצע הכרזות על "אדמות מדינה" באדמות אלו. פסק הדין, שקיבל את עמדת המדינה, מכשיר מדיניות ישראלית מנשלת הפוגעת בזכות הקניין של הפלסטינים בגדה המערבית ומנוגדת להוראות המשפט הבינלאומי. יתרה מכך, הפסיקה תאפשר את המשך הפגיעה ביחידים ובקהילות פלסטיניות נוספות שלקחו חלק בהליכי הסדר שלא הושלמו. בעקבות דחיית העתירה, הגישו בעלי האדמות וראש מועצת כפר עקב בקשה לקיום דיון נוסף בהרכב מורחב. הבקשה תלויה ועומדת.

דוח זה מתאר מדיניות גזל שאינה מתקיימת בחלל ריק. היא מהווה חלק בלתי נפרד ממאמץ ישראלי רחב היקף להגדיל את השליטה הישראלית על אדמות בגדה המערבית ולהכשיר בדיעבד כל בנייה ישראלית בלתי חוקית בשטחים הכבושים.