הרחבת מפעל ההתנחלויות מחייבת הגדלה מתמדת של המרחב ושל מאגר הקרקעות הנתונים לשליטת ישראל. לשם כך הפעילו ממשלות ישראל לאורך השנים שורה של מנגנונים שונים להעברת קרקעות משליטה ומשימוש פלסטיניים לשליטה ישראלית, לצורך הקמת התנחלויות, הכשרת מאחזים ופיתוח תשתיות עבור אזרחים ישראלים. עד 1979 נהגה ישראל לתפוס אדמות פלסטיניות פרטיות באמצעות צווים צבאיים ולהקים עליהן התנחלויות, אולם באותה שנה קבע בג"ץ, בפסק הדין בפרשת אלון מורה כי השלטון הישראלי רשאי לתפוס קרקע פרטית רק לצורך צבאי מובהק ודחוף, ולא לשם הקמת התנחלויות. בעקבות פסק הדין חדלה ישראל להקים התנחלויות באמצעות צווי תפיסה צבאיים ופנתה למנגנונים אחרים להקצאת קרקעות להתנחלויות.

הכרזה על "אדמות מדינה"

אחד הכלים המרכזיים שבאמצעותם ישראל מעבירה קרקעות לשליטתה הוא הכרזה עליהן כ"אדמות מדינה". מבחינה פורמלית, כל קרקע בגדה המערבית שאינה בבעלות פרטית נחשבת לאדמת ציבור (מונח מקביל ל"אדמות מדינה") בין שהיא רשומה כזו ובין שלא. בהתאם לפרשנות הישראלית של דיני הקרקעות העות'מאניים, קרקעות שלא הוכחה בעלות פרטית עליהן או שלא עובדו ברציפות עשויות להיות מוכרזות כ"אדמות מדינה". על פי החוק הבינלאומי, אדמות המוכרזות כאדמות מדינה, אמורות להיות מנוהלות על ידי הצבא ולשמש לצרכי הציבור המקומי החי תחת שלטון הכיבוש, למשל להקמת יישובים או תשתיות נחוצות.

בפועל, תחת משטר הכיבוש הישראלי, הפך מנגנון ההכרזה על אדמות מדינה לכלי מרכזי להעברת קרקעות להתנחלויות, להרחבת השליטה הישראלית וליצירת בסיס לסיפוח הגדה. רובן המוחלט של אדמות שהוכרזו כאדמות מדינה הוקצו על ידי ישראל לטובת הרחבת מפעל ההתנחלות כאשר מנגנון ההכרזה משמש גם להכשרה בדיעבד של בנייה ישראלית בלתי חוקית.  לשם השוואה מתוך כלל "אדמות המדינה" בגדה המערבית שהמינהל האזרחי הקצה לשימוש כלשהו מאז 1967 עד שנת 2024, רק 0.24% הוקצו לשימוש של פלסטינים.

על פי מעקב שלום עכשיו, במהלך כהונתה של ממשלת ישראל ה-37 הוכרזו בסך הכול כ-27,119 דונם כאדמות מדינה – שימוש  חסר תקדים במנגנון ההכרזה על אדמות מדינה עבור צרכים התנחלותיים. בשנת 2024 לבדה הוכרזו 24,258 דונם כ"אדמות מדינה". לשם השוואה, בין 2000 ל-2023, הוכרזו בסך הכול 22,284 דונם. ההכרזות נועדו, בין היתר, להכשיר בדיעבד את המאחז אביתר ולהקצות קרקעות לטובת הקמת התנחלויות והרחבתן, וכללו יותר מ-20 אלף דונם בבקעת הירדן, אזור שבו ישראל פועלת זה שנים לספח ולקבע את שליטתה. בשנת 2025 הוכרזו 1,200 דונם בין היתר להכשרת המאחז מלאכי השלום ולהרחבת המאחזים חוות גלעד ויתדות. עד יוני 2026, הוכרזו 1,160 דונם שנועדו בין היתר להכשרת המאחז גבעת הרואה והרחבתו.

שמורות טבע, אתרים היסטוריים ותיירות

הכרזה על שטחים כשמורות טבע, פארקים, יערות ואתרים היסטוריים מאפשרת לישראל להטיל על פלסטינים תושבי הגדה מגבלות על עיבוד, מרעה ובנייה באדמותיהם ולהעביר קרקעות לשליטתה. לאורך השנים הכריזה ישראל על מאות אלפי דונמים בגדה המערבית כשמורות טבע וכך נישלה מהם פלסטינים. השמורות והשטחים שהוגדרו כ"גנים לאומיים" בשטח C מנוהלים בידי המינהל האזרחי באמצעות קמ"ט שמורות הטבע והגנים הלאומיים, ואילו האתרים הארכיאולוגיים וההיסטוריים מנוהלים באמצעות קמ"ט ארכיאולוגיה.

בפועל, המינהל העביר את הניהול של חלק מהשמורות והאתרים ההיסטוריים לרשות הטבע והגנים ולרשויות התנחלויות. העברת הניהול של אתרי טבע ואתרים היסטוריים בגדה המערבית לידי רשויות ישראליות אזרחיות, מטשטשת את ההבחנה בין הגדה המערבית לישראל והינה ביטוי כשלעצמה של סיפוח המרחיב את פעולת מוסדות המדינה אל מעבר לגבולותיה הריבוניים.

בשנים האחרונות הוכרזו עשרות אלפי דונמים בגדה כשמורות טבע והושקעו סכומי עתק בפיתוח אתרי טבע, אתרים היסטוריים ותיירות. ההכרזה הגדולה ביותר עד כה הייתה הרחבת שמורת אום זוקא בהיקף של כ-22 אלף דונם, ובהם קרקעות פלסטיניות פרטיות. בעקבות ההכרזה נדרשים בעלי הקרקע לקבל את אישור  המינהל האזרחי כדי לעבד את אדמותיהם או לרעות בהן. בשטח השמורה המורחבת נכלל גם המאחז "החווה של אורי". כך משמשת ההכרזה כדי למנוע מפלסטינים גישה למרחב ולבסס מאחז ישראלי.

במקביל, הואץ הניכוס של אתרים היסטוריים. בתקופת כהונתה, הקצתה הממשלה ה-37 מאות מיליוני שקלים לפיתוח אתרים המוגדרים "אתרי מורשת יהודית", ובהם האתר הארכיאולוגי סבסטיה, שחלקו נמצא על אדמות פלסטיניות פרטיות, בסמוך לכפר הפלסטיני סבסטיה. בנובמבר 2025 הודיע המינהל האזרחי על הפקעת האתר הארכיאולוגי בסבסטיה. מדובר בהפקעה הנרחבת ביותר של אתר ארכיאולוגי בגדה מאז 1967. ההפקעה ופיתוח המקום כמוקד תיירות עבור הציבור הישראלי, מגבילים את גישתם של פלסטינים תושבי המקום מהמורת המקומית שלהם ודוחקים אותם מאדמותיהם.

אתרים ארכיאולוגיים והיסטוריים משמשים לא רק להשתלטות על הקרקע, אלא גם לניכוס ההיסטוריה ולעיצוב תודעה של שייכות למרחב. השליטה באתרים ואופן הצגתם מאפשרת לישראל להבליט את הזיקה היהודית למקום תוך דחיקה של המורשת של עמים ותרבויות אחרים, ובפרט את המורשת הפלסטינית. הצגת האתרים כחלק מ"מורשת ישראל" מטשטשת את מעמדה של הגדה כשטח כבוש ואף מעניקה לסיפוח הצדקה היסטורית ותודעתית.

הרחבת תחומי שיפוט ושטחי ביטחון מיוחדים

תחומי שיפוט של מועצות אזוריות והתנחלויות  בגדה המערבית הם גבולות התחום המוניציפלי הנקבעים בצו של המפקד הצבאי ומשתרעים על שטחים גדולים בהרבה משטחן הבנוי ומהשטח שהן מנצלות בפועל. כ-66% משטח C נכללים בתחומיהן של המועצות האזוריות הישראליות. לפי נתוני במקום, בתוך מרחב זה, תחומי השיפוט של ההתנחלויות משתרעים על 16.5% משטח C. שטחים אלו כוללים חלק ניכר מהקרקעות שישראל הגדירה כ"אדמות מדינה", גם כאשר אין בהם צורך מוניציפלי עבור ההתנחלות. הכללת שטח בתחום שיפוט של התנחלות אוסרת על כניסת פלסטינים אליו ומאפשרת לחסום את גישתם לקרקעות, לשטחי מרעה ולדרכים.

מאז תחילת 2023 פרסם המפקד הצבאי 114 צווים חדשים לקביעת תחומי שיפוט להתנחלויות ולהרחבת תחומים קיימים – מספר זהה  לכלל הצווים שהוצאו ב-22 השנים שקדמו לכך. באמצעותם נוספו לתחומי השיפוט יותר מ-25 אלף דונם. בין היתר, הורחב תחום השיפוט של ההתנחלות גבע בנימין בכ-1,100 דונם, כך שיכלול גם את המאחז הבלתי מורשה בני אדם ויאפשר להכשירו בדיעבד. ההרחבה יצרה בתוך תחום השיפוט שתי מובלעות של אדמות פלסטיניות פרטיות – אחת בת 111 דונם ואחת בת 11 דונם. נוסף על כך, הורחב תחום המועצה האזורית בקעת הירדן בכ-206 דונם בלב הכפר הפלסטיני ג׳יפתליק; המאחז אחיה צורף לתחום השיפוט של שילה כחלק מהכשרתו; נקבע תחום שיפוט להתנחלות נחל חלץ ליד בית לחם; ונקבעו תחומי שיפוט למאחזים כנפי השחר ומצוקי ארץ, בשטחים שמהם גורשו הקהילות הפלסטיניות עין סאמיה ומוערג׳את מרכז. באופן הזה מקבעת ישראל את הגירוש של הקהילות ומונעת את חזרתן לאדמותיהן. קביעת תחומי שיפוט להתנחלויות חדשות משמשת אפוא כלי למימוש מדיניות הסיפוח הישראלית: השתלטות על קרקעות וטיהור אתני של שטח C.

במקביל, מאז 7 באוקטובר 2023 מורחבים גם "שטחי הביטחון המיוחדים" (שב"מ) סביב התנחלויות. שטחים אלה מוכרזים כאזורי חיץ ביטחוניים שהכניסה אליהם מותנית באישור, אולם בפועל ההגבלה מוטלת בעיקר על פלסטינים שנדרשים לקבל היתר ולתאם מראש את כניסתם לאדמותיהם החקלאיות ולאדמות מרעה. כך מרחיבים שטחי הביטחון המיוחדים את השטח הנתון לשליטת ההתנחלויות, גם ללא שינוי של בעלות או הרחבה של תחומי השיפוט. בנובמבר 2023, בעיצומה של עונת המסיק, דרש סמוטריץ׳ מהדרג המדיני להורות לצבא ליצור "מרחבי ביטחון סטריליים סביב היישובים והצירים" ולמנוע כניסת פלסטינים אליהם.

חסימות דרכים

חסימות דרכים הן חלק ממנגנון רחב יותר של נישול, השתלטות על קרקעות והרחבת השליטה הישראלית על פני הגדה.מאז אוקטובר 2023 הצבא הציב שערים, מחסומים, סוללות עפר וערמות סלעים בדרכים המחברות יישובים פלסטיניים לכבישים ראשיים ולאדמותיהם החקלאיות במטרה להגביל תנועה של פלסטינים במרחב. בחלק מהמקרים הציבו מתנחלים את החסימות והצבא נמנע מפינוי ובמקרים חמורים יותר אימץ אותן הצבא בדיעבד ועיגן אותן בצווים שהוציא המפקד הצבאי. על פי נתוני משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, נכון לדצמבר 2025 היו בגדה המערבית ובירושלים המזרחית 925 חסימות קבועות או זמניות.

נכון לדצמבר 2025, לפחות 20% מהחסימות שהוקמו בגדה חוסמות גישה לקרקע חקלאית, וחקלאים מ-98 קהילות נדרשים ל"תיאום מוקדם" עם הצבא כדי להגיע לאדמותיהם הסמוכות להתנחלויות, לעיתים פעמיים בשנה בלבד. באופן הזה משתמשת ישראל בחסימות, חלקן הוקמו על ידי מתנחלים, על מנת לנתק חקלאים מאדמותיהם ומקור פרנסתם ובה בעת מאפשרת למתנחלים להרחיב את שליטתם באותו המרחב. מחסומים, גדרות וחסימות, בשילוב עם אלימות מתנחלים פוגעים קשות ביכולתם של חקלאים פלסטינים לעבד את הקרקע שלהם באופן רציף. בהתאם לפרשנות הישראלית לדיני הקרקעות העות'מאניים, מניעת הגישה והעיבוד מקלה על תפיסת הקרקע על ידי ישראל ומסייעת בהצגתה כקרקע שאינה מעובדת ובהכרזתה כ"אדמת מדינה".

הכרזה על "אדמות מדינה" ושמורות טבע, הפקעת אתרים היסטוריים, הרחבת תחומי השיפוט, יצירת אזורי חיץ וחסימת הגישה לקרקע הם מנגנונים שונים המשרתים תכלית משותפת: צמצום של המרחב הפלסטיני והעברתו לשליטה ישראלית. באמצעותם משנה ישראל את חלוקת הקרקע בגדה המערבית, מקבעת את שליטתה ומקדמת את סיפוח של השטח הכבוש.