למרות האיסור המפורש בדין הבינלאומי, ישראל החלה להקים התנחלויות זמן קצר לאחר כיבוש השטחים. מדיניות זו קודמה לאורך השנים באופן רשמי, באמצעות מעורבות ממשלתית ישירה, שכללה תכנון, מימון והסדרה של התנחלויות, לצד הטבות ותמריצים כלכליים שנועדו למשוך אוכלוסייה אזרחית לשטח הכבוש. מדיניות ההתנחלויות הישראלית זכתה לביקורת לאורך השנים מצד ארגוני זכויות אדם והקהילה הבינלאומית ואותגרה גם בבתי המשפט בישראל. בשנות ה-90, בעקבות התהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים, לחצים בינלאומיים והתחייבויות מדיניות, נוספו חסמים מדיניים ובירוקרטיים להרחבת מפעל ההתנחלויות. כתגובת נגד למגבלות אלה התבססה שיטת המאחזים הבלתי מורשים, שנועדה לעקוף את הליכי האישור ולקבוע עובדות בשטח. בשונה מההתנחלויות שעל אף אי חוקיותן, הוקמו באישור המדינה, המאחזים מוקמים במטרה להעמיק את הנוכחות הישראלית בגדה המערבית הכבושה ללא החלטת ממשלה וללא האישורים הנדרשים, לכן נהוג לכנות אותם "מאחזים בלתי מורשים".

למרות שהמאחזים הלא מורשים מוקמים ללא אישור פורמלי של המדינה, בפועל הם זכו וזוכים לתמיכה, גיבוי והימנעות מאכיפה מצד הרשויות. מרבית התקציבים המופנים אליהם אינם מוקצים בשקיפות, אך קיימות ראיות רבות לתמיכה כלכלית מתקציב המדינה באמצעות משרדי ממשלה, גופי סמך, עמותות מתוקצבות, ההסתדרות הציונית, קרן קיימת לישראל וגופים נוספים. שיטה זו של תמיכה עקיפה אפשרה למדינה לשמר מראית עין של שמירה על החוק, להציג את המאחזים כיוזמות פרטיות החורגות ממדיניותה הרשמית, ובה בעת ליהנות מן העובדות שנקבעו בשטח ולהשתמש בהן להרחבת השליטה הישראלית בגדה המערבית. מדיניות זו של עצימת עין ותמיכה עקיפה העניקה רוח גבית וגיבוי למי שפועלים להשתלט על קרקעות פלסטיניות, לרבות קרקעות פרטיות.

הקמת מאחז מתחילה בהשתלטות חד צדדית על קרקע ללא אישור. בתוך זמן קצר נסללות אליו דרכי גישה, שחלקן עוברות על קרקע פרטית, מגודרים שטחים פתוחים ונחסמת גישתם של תושבים פלסטינים לאדמותיהם. פעולות אלו, על אף שהן בלתי חוקיות, מתבצעות לא פעם בליווי הצבא וללא אכיפה ממשית מצד הרשויות. במקרים רבים מתנחלים המשתכנים במאחזים משתלטים על שטחים נרחבים באמצעות בנייה בלתי חוקית, רעיית צאן בהיקפים גדולים, ניכוס מקורות מים טבעיים, ולעיתים קרובות גם באמצעות נקיטת אלימות כלפי פלסטינים המתגוררים בסביבה.

בעשור הראשון של שנות ה-2000 התחייבה ישראל בפני גורמים בינלאומיים להקפיא את הבנייה בהתנחלויות ולפנות מאחזים בלתי חוקיים בגדה המערבית, ובפני בית המשפט העליון הצהירה כי תפעל לאכיפת הדין ולפינויים. למרות זאת, רוב המאחזים לא פונו והוסיפו להתפתח. ב-2011 אימצה הממשלה מדיניות שהבחינה בין בנייה על קרקע פלסטינית פרטית, שיועדה לפינוי, לבין מאחזים על אדמות מדינה, שניתן יהיה לבחון את הכשרתם. בשנים שלאחר מכן הורחב בהדרגה מסלול ההכשרה בדיעבד. המדינה אף ניסתה ליצור מנגנונים להכשרת בנייה על קרקע פלסטינית פרטית, בין היתר באמצעות חוק הפקעה (חוק ההסדרה) משנת 2017, שנפסל בבג"ץ.

הכשרה בדיעבד והאצה בהקמת מאחזים

בשנים האחרונות וביתר שאת עם השבעתה של ממשלת ישראל ה-37, הפכה המדינה את מדיניות התמיכה במאחזים הבלתי מורשים, שהתנהלה לאורך שנים בעקיפין ותחת מעטה של אכיפת חוק, למדיניות רשמית ויזומה של הכשרה בדיעבד. בפברואר 2023 החליט הקבינט על הכשרת עשרה מאחזים בלתי מורשים והפיכתם לתשע התנחלויות חדשות. באותו החודש יצר הקבינט מסלול עוקף הסדרה המאפשר להכריז על מאחזים כ"אתרים להסדרה" ולחברם לתשתיות, להקים בהם מבני ציבור ולהעניק להם שירותים עוד לפני שהוסדרו כחוק. בעקבות החלטה זו הורה השר סמוטריץ' להעניק ל-68 מאחזים בלתי מורשים שירותים אזרחיים ולחברם לתשתיות, חלקם מצויים בהליכי הכשרה והפיכה להתנחלות רשמית, אך אחרים נעדרים כל אופק חוקי להכשרה. ביוני 2024 החליט הקבינט על הכשרת חמישה מאחזים בלתי מורשים נוספים והפיכתם לחמש התנחלויות חדשות. במרץ 2025, במסגרת החלטת קבינט על הקמת 13 התנחלויות עצמאיות, הוכשרו לפחות עוד שמונה מאחזים בלתי מורשים שהוקמו בעבר ללא החלטת ממשלה. מתוך 22 ההתנחלויות החדשות שעל הקמתן החליט הקבינט במאי 2025, 12 הן מאחזים בלתי מורשים שהוקמו בשנים האחרונות והוכרו בדיעבד. מדיניות ההכשרה מלמדת כי המדינה אינה רואה במקימי המאחזים עברייני בנייה או פורעי חוק החותרים תחת סמכותה, אלא כוח חלוץ המגשים בשטח את יעדיה הטריטוריאליים – יצירת רצפים טריטוריאליים ישראלים, השתלטות על אדמות פלסטיניות ודחיקת תושבים.

לצד מהלכי ההכשרה, הממשלה הרחיבה את התמיכה הכלכלית במאחזים ובמאחזי חוות. בשנת 2023 הועברו באמצעות החטיבה להתיישבות 28 מיליון ש"ח למאחזים ולמאחזי-חוות, ובתקציב לשנת 2024 אושרו 75 מיליון ש"ח נוספים ל"התיישבות הצעירה", בין היתר לפריצת דרכים, להקמת מבני ציבור ממוגנים ול"מרכיבי ביטחון". צעדים אלה לוו בזינוק חסר תקדים בהיקף ובקצב הקמת המאחזים הבלתי מורשים בשנים האחרונות. כך למשל על פי נתוני שלום עכשיו בין השנים 2022-2000 הוקמו ברחבי הגדה המערבית כ-140 מאחזים בלתי מורשים חדשים. לעומת זאת, מינואר 2023 ועד אוגוסט 2026 אזרחים ישראלים הקימו 231 מאחזים חדשים בגדה המערבית. גם נתוני הצבא, מצביעים על גידול חד במספר המאחזים המוגדרים כ"מאחזי חווה", אשר עלו מכ-30 מאחזים לפני אוקטובר 2023 לכ-120 מאחזים ביולי 2025.

עידן מאחזי החווה – עידן האלימות והגירוש

מאחזי החווה, המהווים חלק משמעותי מכלל המאחזים שהוקמו בשנים האחרונות, מוקמים לרוב באזורים שבהן חיות קהילות רועים פלסטיניות. במאחזי החווה מתגורר מספר מצומצם של אנשים, לעיתים משפחה צעירה ולצידה כמה מתנדבים. למרות מספר התושבים המצומצם, מאחזי החווה הפכו לכלי מרכזי להשתלטות על שטחים נרחבים, באמצעות רעיית צאן, חסימת דרכי גישה, ניכוס משאבים והפעלת אלימות מתמשכת כלפי קהילות פלסטיניות.

הקמת מאחזי החווה בסמוך לקהילות רועים פלסטיניות הגבירה באופן משמעותי את האלימות הישירה כלפיהן. המתנחלים המגיעים ממאחזי-החוות משתמשים ברעיית עדריהם על פני שטחים נרחבים כאמצעי להשתלטות על המרחב, למניעת גישתן של הקהילות לאדמות המרעה ולצמצום השטח העומד לרשותן. לכך מתלווים תקיפות, השחתת רכוש, פגיעה בבעלי חיים, הטרדות ואיומים מפורשים מצד מתנחלים חמושים הדורשים מהתושבים לעזוב את מקום מגוריהם. אלימות זו מתקיימת, כמעט ללא הרתעה, בחסות הכישלון המתמשך והשיטתי של רשויות אכיפת החוק לחקור ולהעמיד לדין את ישראלים הפוגעים בפלסטינים. בד בבד, הצבא מגביר את אכיפת צווי ההריסה נגד הקהילות הפלסטיניות, לרבות הריסת בורות מים, מבנים חקלאיים, מבני ציבור ובתי מגורים. השילוב בין אלימות המתנחלים לבין הדיכוי הממסדי המתמשך מצד ישראל יצרו תנאים שאינם מאפשרים חיים והובילו לעקירה בכפייה של עשרות קהילות רועים פלסטיניות.

בתוך פחות משנתיים התרוקנו כמעט לחלוטין כ 100 אלף דונם ממזרח לכביש אלון מתושביהן הפלסטינים שחיו בהן במשך עשרות שנים. על פי דו"ח משותף של יש דין ורופאים לזכויות אדם, ההימנעות השיטתית של הרשויות הישראליות מאכיפה אפקטיבית נגד האלימות היוצאת ממאחזים אלה, לצד מנגנונים שמאפשרים את האלימות ותוצאותיה ואף הפקת תועלת מן התוצאה בפועל, מבססים את אחריותה של ישראל לפשע מלחמה של העברה בכפייה. דפוס שאף מצביע על יישום פרקטיקות של טיהור אתני באזורים מסוימים של הגדה המערבית. כלומר השימוש בכוח או באמצעי כפייה אחרים כדי לסלק קבוצה אתנית מאזור מסוים במטרה לשנות את ההרכב הדמוגרפי במקום.

על פי דו"ח שלום עכשיו וכרם נבות, נכון ליולי 2026 שולטים מאחזי החווה על שטח של יותר ממיליון דונם המהווים כ-18% משטח הגדה המערבית. כ-35% משטחים אלה הם בבעלות פלסטינית פרטית. מרבית מאחזי החווה הוקמו בשטחים המוגדרים כשטחי C, אולם בשנת 2024 החלו מתנחלים להקים מאחזים חדשים גם בשטחי B, אזורים שעד אז לא התקיימו בהם התנחלויות ישראליות.

אף שמאחזי החווה מוקמים ללא אישור רשמי ובניגוד לחוק, ישנן עדויות לכך שלפחות חלקם הוקמו בידיעת הצבא ובתיאום עמו. קצין צבא שהעיד בתחקיר "זמן אמת" של תאגיד השידור הציבורי בדצמבר 2025 טען כי חוות הוקמו בהוראת אלוף פיקוד המרכז, אבי בלוט. לפי דיווח ב"הארץ" מאפריל 2026, בלוט עצמו אמר בפורום סגור כי 150 מאחזי-חוות הוקמו בתיאום עם הצבא. גם במקרים שבהם המאחזים הוקמו ללא תיאום מוקדם, מרגע שהוקמו הצבא מעניק להם הגנה ומקצה לשם כך כוחות רבים. כך, מאחזים שהוקמו לכאורה בניגוד לחוק זוכים בפועל לחסות צבאית המאפשרת את התבססותם.

אחת הדוגמאות הבולטות לאופן בו המדינה תומכת בהתפשטותם של מאחזי החווה היא הקצאת קרקעות למרעה. ב-10 בפברואר 2025 הודיע המינהל האזרחי על שש הקצאות של שטחי מרעה ברחבי הגדה המערבית, בהיקף מצטבר של 16,121 דונם, מדובר בשטח עצום של יותר מ-16 קמ"ר. הקצאות אלה מרחיבות במידה ניכרת את השליטה הישראלית במרחבים הפתוחים בגדה המערבית, כחלק ממדיניות מתמשכת של העברת קרקעות לצורכי מפעל ההתנחלויות.

הכשרתם של המאחזים הבלתי מורשים לצד הקמת עשרות מאחזי-חווה חדשים והקצאת שטחי מרעה עבורם, מקדמים בפועל את סיפוח הגדה המערבית באמצעות הרחבת הנוכחות הישראלית והחלת שלטון אזרחי קבוע, תוך דחיקה של הפלסטינים לרצף של מובלעות מנותקות, נטולות רצף טריטוריאלי וללא אפשרות ממשית לפיתוח או למימוש זכויות קולקטיביות. מכלול הצעדים הללו משקף החרפה והאצה של מדיניות הסיפוח של ישראל בגדה המערבית, המתבטאת בהרחבת הנוכחות הישראלית ובהעמקת השליטה הישראלית בשטח בניגוד לדין הבינלאומי.