"כולם בצד של המתנחלים"

אימן צ’ופאן מבורין הותקף על ידי אזרחים ישראלים ארבע פעמים בעשור האחרון. הוא מסרב לפחד, אבל יודע ששום עזרה לא תבוא מהרשויות הישראליות.

כשאימן עטאללה עבד אל רחמן צ’ופאן הותקף על ידי אזרחים ישראלים לפני כשלושה שבועות, הוא קיבל טיפול רפואי, דיווח לנו על מה שקרה, אבל לא היה מוכן להשחית את זמנו וללכת למסור עדות במשטרת ישראל. הנסיון מראה שהוא לגמרי צודק.

ההתקפה על צ’ופאן התרחשה בעת שעבד במרעה. הוא, בנו ועמית לעבודה יצאו לשטח עם הצאן בצהרי ה-22 במארס, וכשישבו לנוח הבחין צ’ופאן בקבוצה של רעולי פנים שהגיעו מכיוון ההתנחלות יצהר. להערכתו היו כשמונה אנשים, בני 20 עד 30. הם היו מצוידים ברוגטקות ובמקלות. שלושת הפלסטינים עשו את הדבר האפשרי היחיד במקרה הזה: נסו.

האזרחים הישראלים החלו ליידות לעברם אבנים בעוד הרועים מבריחים את הצאן שלהם לעבר בורין. כנראה שהתוקפים לא היו מוטרדים יותר מדי מהצהרות של פוליטיקאים נוסח שרת המשפטים שקד, שאמרה כי "מיידה אבנים הוא מחבל, ורק עונש הולם יוכל לשמש כגורם מרתיע וגורם מעניש וצודק". הם יודעים שכלום לא יקרה להם. צ’ופאן נפגע מאבן בגבו ונפל. הוא חשב, לדבריו, שירו בו. התוקפים הסתערו לעברו אך הוא הצליח איכשהו לקום ולהמלט. אחד האזרחים הישראלים פגע בו שנית, בעורף, והוא נפל שוב. כשהגיע סמוך לביתו, התמוטט ואיבד הכרה.

זה השלב שבו הגיעו כוחות צה”ל לאזור, והעניקו לו טיפול ראשוני. משם הוא פונה לבית החולים. עד כמה שידוע לנו, אף אחד מהתוקפים שלו לא נעצר. וגם לא ייעצר, כי צ’ופאן לא יגיש תלונה ומשטרת ש”י לא נוהגת לפתוח בחקירה במקרים של עבירות אידיאולוגיות נגד פלסטינים ללא תלונה רשמית של המתלונן, אף שהיא רשאית לעשות זאת.

למה צ’ופאן לא הולך למשטרה? כי הוא כבר היה בסרט הזה. ובסרט ההמשך. וגם בסרט השלישי בסדרה. בשנת 2005, לפני שהוקם ארגון יש דין, הוא הותקף על ידי אזרחים ישראלים בעת עבודתו מרעה. כמו לפני חודש. הוא הגיש תלונה, אך לא יצא ממנה כלום.

שנה אחר כך, דיווח צ’ופאן ליש דין על שלוש תקריות נוספות.

ב-14 ביוני 2006, הבחין צ’ופאן ברעולי פנים שמנסים להצית את ערימות החיטה שערם אחרי הקציר. הוא יצא לעברם עם ידיד, והם נסו לכיוון יצהר. יומיים לאחר מכן, הצליחו אלמונים להצית את החיטה בזמן שישן.
כעבור יומיים התקשר שכנו של צ'ופאן באמצע הלילה: המכונית שלך בוערת. צ'ופאן ובני משפחתו יצאו לכבות את השריפה. ברקע, הם הבחינו במכונית מתרחקת לכיוון יצהר. הם הגישו תלונות במשטרה, אבל כלום לא קרה: הן נסגרו בעילה החביבה על המשטרה, עבריין לא נודע, שמשמעה שאף שהפשע שעליו דווח אכן בוצע, למשטרה אין מושג מי עשוי היה לבצע אותו.

כשמדובר בתלונות של פלסטינים, כמעט אף פעם לא קורה כלום. 85% מהחקירות בגין עבירות אידיאולוגיות שמבצעים ישראלים כלפי פלסטינים נסגרות בשל כשלון חקירתי. במשך עשר השנים שיש דין מתעד את הנושא, אין שינוי משמעותי בנתון הזה: יש לכל היותר תנועה של שברי אחוזים לפה או לשם. כשהעבירה היא כלפי עצים של פלסטינים, שיעור הכשלון של המשטרה עולה: הוא עומד על 95.6%.

למה הפך אימן צ’ופאן לקורבן סדרתי של אלימות מתנחלים? בגלל מקום המגורים שלו. הוא תושב הכפר בורין, שקרוב לא רק ליצהר אלא גם להר ברכה. אלימות כנגד תושבי בורין היא עניין רווח. כוחות הבטחון הישראלים מגלים, במקרה הטוב, אוזלת יד גם כשיש להם עצור, ובמקרה הגרוע יותר מצטרפים אקטיבית להתקפות מצד האזרחים הישראלים.

אז מה קורה פה בעצם? שום דבר חדש. אלימות שמטרתה לנשל פלסטינים מאדמתם על ידי שכנועם שגם אם הם יתעקשו להמשיך לגור שם בתנאים האלה, הם לא יצליחו להתקיים. מה העבודה הזו לכם? התייאשו מהאדמות ונטשו אותן. אנחנו כבר נדאג להן.

ומה, אתם חושבים שמפקדי צה”ל והמשטרה לא יודעים שזה מה שקורה? יודעים. האם הם עושים משהו בנידון? מקצים יותר כוחות? חס וחלילה.

פעם אחר פעם אמרה המדינה לבג"ץ שהיא נאלצת למנוע גישת פלסטינים לאדמותיהם משום שאיננה מסוגלת להגן עליהם (מדיניות עליה מתח בג"ץ ביקורת חריפה בפסק דין מוראד), אבל – למרות המלצה של מבקר משרד הבטחון כבר ב-2006 – היא לא מציבה כוחות להגנה בשטח על חקלאים פלסטינים מחוץ לעונת המסיק. אז מה הטעם? צ’ופאן כבר הבין: “אינני מעוניין להגיש תלונה במשטרה הישראלית” אמר לנו, “אני לא מאמין שיצא מזה משהו. השוטרים, הצבא, השופטים – כולם בצד של המתנחלים”.