נייר העמדה “פרקטיקות של השתלטות על אדמות בגדה המערבית” שפרסם יש דין סוקר ומנתח כמה מהדרכים והשיטות ששימשו ומשמשות את המנגנונים השונים של מדינת ישראל כדי להשתלט על אדמות בגדה המערבית, וכן את התוצאות של ההליכים המשפטיים שננקטו על ידי תושבים פלסטינים בסיוע יש דין במטרה להיאבק נגד גזל אדמותיהם.

מיפוי ההליכים השונים שבהם יש דין ייצג פלסטינים תושבי הגדה המערבית בבתי המשפט ובוועדות השונות שחוסות תחת המנהל האזרחי, מייצר תמונה כוללת של הפרקטיקות והתחבולות שהרשויות הישראליות נוקטות כדי להגדיל את מלאי הקרקעות שנועדו לשרת את האינטרסים הישראליים בגדה המערבית.

משום שהדין הבינלאומי אוסר על ניצול השטח הכבוש לצרכיו של הכובש, כדי להמשיך ולהגדיל את הקרקעות שישראל בונה עליהן יש צורך באקרובטיקה משפטית שמטרתה ליצור מראית עין של שלטון חוק – או לחלופין בהפרה בוטה של החוק תוך עצימת עיניים של הגורמים האמונים על אכיפת החוק.

ההליכים המשפטיים שהובילו יש דין ואחרים אתגרו את המדינה, בעיקר בכל הקשור למאחזים הבלתי מורשים בשטחים, אילצו את ישראל לגבש ולחשוף את מדיניותה בנוגע לבנייה זו. כך, בין היתר, לאחר שנים שבהם טענה ישראל כי יש להסיר בנייה בלתי חוקית ללא קשר למעמד הקרקע, בשנים האחרונות עמדתה הרשמית והמפורשת היא כי יש לפנות בנייה בלתי חוקית על אדמות פלסטיניות פרטיות, אולם במקביל בנייה בלתי חוקית על אדמות ציבור תוכשר בדיעבד.

כתוצאה מהעמדה החדשה שהציגה המדינה, פסקה כמעט לחלוטין הבנייה הבלתי חוקית על קרקע פרטית של פלסטינים. אולם, במקביל ישנה מגמה של הכרזה על אדמות בגדה המערבית כאדמות ציבור, או בשמן הרווח אדמות מדינה. על אף שאדמות ציבור נועדו לשימוש לטובת האוכלוסייה המקומית בשטח הכבוש – בפועל קרקעות ציבור מוקצות על ידי המינהל האזרחי כמעט אך ורק ללצורכי ההתנחלויות.

כדי לממש את המדיניות החדשה, מגויסות כלל המערכות בקרב רשויות המדינה ובמינהל האזרחי לטובת מפרי החוק במטרה למצוא פתרונות מינהליים ופרוצדורליים שיאפשרו הכשרה של מבנים או יישובים, במקום למלא את חובתם לאכוף את החוק ולהגן על רכושה של האוכלוסייה המקומית בשטח הכבוש, כמתחייב בדין הבינלאומי ומפסיקת בג"ץ.