בג"ץ 9949/08 – מרים חסן עבד אלקרים חמאד נגד שר הביטחון

עמונה, הנמצא סמוך להתנחלות עפרה, צפון-מזרחית לעיר רמאללה, הוא המאחז הבלתי מורשה הגדול ביותר בגדה המערבית. הוא הוקם ב-1995 לאחר שבמקום נבנה "אתר ארכיאולוגי" ו"אתר מיכלי מים" של מקורות. קרוואנים ראשונים הונחו במקום ב-1996. צווי הריסה ראשונים למבני הקבע הוצאו בשנת 2000, ובשנת 2005 עתרה תנועת שלום עכשיו לבג"ץ בדרישה להרוס תשעה מבנים במקום; ההריסה התבצעה בפברואר 2006 ולוותה באלימות קשה מצד המתבצרים במקום והשוטרים שהגיעו לפנותם.

בשנת 2008 עתר יש דין לבג"ץ בשם שורה של בעלי אדמות מכפרי הסביבה (סילוואד, עין יברוד וטייבה) בדרישה לפנות את המאחז כולו, שכן הוא יושב כולו על קרקע פרטית פלסטינית. המדינה הודתה בבג"ץ שמדובר בבנייה בלתי חוקית והתחייבה לפנות את עמונה "בדרכי שלום" עד סוף 2012.

בנובמבר 2012 שינתה המדינה את עמדתה, והודיעה כי היא מבקשת להגביל את העתירה רק לחלקות שבבעלות העותרים, ולא לכלל האדמות שעליהן נבנה המאחז. המדינה ביקשה לדחות את ביצוע הפינוי בחצי שנה כדי לבחון טענות רכישה מצד תושבי המאחז. בתגובה בג"ץ הורה על פינוי עמונה עד אפריל 2013 ובהמשך נדחה הפינוי ליולי 2013.

סמוך למועד הפינוי העלו תושבי המאחז טענות לפיהן חברת אל ווטן – ששמה נקשר בשורה של זיופי רכישת קרקע – רכשה קרקעות בעמונה; בעקבות זאת בג"ץ הורה על פינוי המבנים שנבנו על חלקות שלא נטען לגביהן שנרכשו, ועל עיכוב פינוי המבנים שבחלקות שבמחלוקת. לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה הודיע כי יפונו רק מבנים שעל חלקות שהעותרים טענו לבעלות עליהן, הגיש יש דין בקשת בזיון בית משפט. בעקבות זאת קבע בג"ץ כי יש לפנות את כל המבנים שלא נבנו על קרקע שנטען כי נרכשה, "זאת, בפרט משום שלא הייתה מחלוקת כי היישוב כולו נבנה על קרקעות פרטיות של פלסטינים".

בעקבות טענות הרכישה הוגשה תלונה במשטרה על זיוף מסמכי הרכישה, והמחלקה לזיהוי פלילי במשטרה העבירה חוות דעת לפיהן ישנו חשד לזיוף מסמכים הנוגעים לרכישות של החלקות המדוברות.

בדצמבר 2014 דחה בג"ץ את טענות המדינה והורה על פינוי המאחז כולו בתוך שנתיים. "לא בנקל מורים אנו על ביצוע של צווים שמתוקפם יפונו מבני היישוב, המשמשים למגורים של תושביהם במשך שנים לא מעטות. אין ספק כי השלכות ביצועם של צווי ההריסה קשות וכואבות הן עבור התושבים ובני משפחותיהם", כתב הנשיא דאז אשר גרוניס. "עם זאת, אין בקושי זה כדי לאפשר הכשרה של בנייה בלתי חוקית על קרקע פרטית, ואין בו כדי להצדיק אי-אכיפה של הדין. אי פינויים של המבנים מהווה הפרה של התחייבויותיהם החוזרות של המשיבים בפני בית המשפט לביצועם של צווי ההריסה, תוך פגיעה חריפה בזכויותיהם של התושבים המוגנים באזור ומניעת גישתם לקניינם הפרטי. פגיעה זו בשלטון החוק ובזכויות התושבים המוגנים היא המחייבת, על אף הפגיעה בתושבי היישוב, את פינויים של המבנים בשטחו".

במקביל לעתירה לבג"ץ של בעלי האדמות, הגישו בעלי האדמות בסיוע יש דין תביעת לפיצויים לבית משפט השלום בירושלים, בדרישה לפצות את בעלי האדמות על הפרת חובתה של המדינה לפנות את הפולשים, מחדל שהביא לאובדן ההכנסה הפוטנציאלית מעיבוד הקרקעות. מטעמים אידיאולוגיים התובעים לא דרשו פיצוי בגין השימוש שנעשה בקרקע על ידי המתנחלים וזאת משום שהם אינם מעוניינים להרוויח ממגורי הפולשים באדמתם.

ביוני 2014 נחתם הסדר בין בעלי האדמות לבין המדינה, לפיו המדינה תשלם לתובעים סכום כולל של 300 אלף שקל. המדינה הודתה בהסדר כי "קיימות לתובעים זכויות במקרקעין נושאי התובענה שהינה קרקע פרטית מוסדרת", וכי "על חלק מחלקות אלה… הוקמו מבנים ללא קבלת היתר כדין וחרף זאת, בתקופה שקדמה לשנת 2005, העבירו גורמים ממשלתיים כספים לצורך השקעה בתשתיות במקום. הגם שלאורך השנים נערכו הליכי פיקוח על ידי המנהל האזרחי, מרבית המבנים הבלתי חוקיים בחלקות הנדונות לא פונו עד היום. כתוצאה מאלה נמנעה מהתובעים הגישה לאדמות והיכולת לעבדן".

העתירה התקבלה ובג"ץ הורה על פינוי המאחז עד ה-25.12.16. באוקטובר 2016 המדינה הגישה לבג"ץ בקשה לדחות בשבעה חודשים את פינוי הבתים במאחז. בבקשה נטען כי הצורך בדחיה נובע מהרצון לבחון חלופות להעתקת תושבי עמונה. המדינה טענה שנבחנות שתי אפשרויות: העברת התושבים לשטחים סמוכים למאחז שאותם היא מנסה להגדיר כנכסי נפקדים או העברתם להתנחלות חדשה שתוקם ליד ההתנחלות שבות רחל שבעמק שילה.

בנובמבר 2016 הגישו העותרים תגובה לבג"ץ, לפיה בעלי האדמות הפלסטינים מתנגדים לבקשת המדינה לדחיית פינוי עמונה. בתגובה טען יש דין כי הבקשה היא בקשה פוליטית שהוגשה כדי למנוע משבר קואליציוני, והיענות לה תפגע בקורבנות האמיתיים, בעלי האדמות הפלסטינים שמחכים כבר 20 שנה לחזור לאדמתם, כמו גם בשלטון החוק ובמעמדו של בית המשפט העליון.

שבוע לאחר שהעותרים הגישו את תגובתם, בג"ץ דחה את בקשת המדינה לדחות את פינוי עמונה. "במקרה שלפנינו, כבמקרים אחרים בעבר, התבקשנו 'בדקה ה-90' להאריך מועד לפינוי שנקבע בפסק דין", כתבו השופטים בהחלטתם. "עינינו הרואות, כי כל פרק זמן שניתן ארוך ככל שיהיה, אינו מספיק. עלינו להיזהר פן מועדים שנקבעו בפסק דין ייהפכו להמלצה".

ארבעה ימים לפני המועד האחרון לפינוי הגישה המדינה לבג"ץ בקשה נוספת לדחות את הפינוי ב-45 יום, לאחר שהושג מתווה בין המדינה למתנחלי עמונה. על פי המתווה שסוכם, תושבי עמונה יעברו לחלקות סמוכות למאחז, שאף הן בבעלות פלסטינית פרטית, שהוכרזו כנכסים נטושים. המדינה טענה שעיכוב הפינוי נדרש לשם הבטחה של פינוי בדרכי שלום ויש צורך בזמן נוסף כדי להכין את הקרקע.

בתגובה שהגישו העותרים נטען כי אין סיבה אמיתית לעכב את הפינוי, היות והמתנחלים הסכימו לפינוי בדרכי שלום גם אם המתווה לא ייצא לפועל, וכי היה ידוע להם בעת שהסכימו למתווה כי ישנם בעלים מוכרים לחלקה שבמרכז המתווה. "בקשה זו לעיכוב ביצוע, המוגשת ארבעה ימים בטרם המועד שנקבע לקיום פסק-דין שקצב שהות של שנתיים למדינה לבצעו, היא שיאו של תהליך התפרקות המשיבים משאריות מראית העין של שימור ערכים של שלטון החוק, שוויון, הגנה על הקניין והגינות", נכתב בתגובה שהוגשה לבג"ץ.

יומיים לפני המועד האחרון לפינוי, החליטו השופטים להענות לבקשת המדינה והעניקו ארכה של 45 יום לפינוי. השופטים מתחו ביקורת על בקשת המדינה, אולם נעתרו לה לבסוף לאחר שתושבי עמונה חתמו על כך שבכל מקרה יתפנו בדרכי שלום. "ניתן היה לדחות את הבקשה ולקבוע כי המועד לביצוע פסק הדין יישאר המועד שנקבע בו. כל מה שנעשה עתה יכול היה להיעשות זה מכבר. עם זאת, בעקבות מאמצים שנעשו בעת האחרונה להגיע לפתרון מוסכם, אף שבאיחור ניכר, יש עתה התחייבות לפינוי בדרכי שלום ובלא עימות והתנגדות במועד הנדחה שנתבקש. התחייבות זו הינה בלתי מותנית, ולפיכך אנו נעתרים לפנים משורת הדין לבקשה", נכתב בהחלטת השופטים.

ב-1/2/2017 החל פינוי המאחז עמונה בהתאם לפסק הדין.

מצב העתירה: העתירה התקבלה ועמונה פונה.

צפו בסרטון: