בג"ץ 2690/09 – יש דין – ארגון מתנדבים לזכויות אדם נגד מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית

יש דין עתר לבג"ץ יחד עם האגודה לזכויות האזרח והמוקד להגנת הפרט, בדרישה להפסיק את החזקתם של עצירים פלסטינים בישראל ולהפסיק לנהל את משפטיהם בישראל. בעתירה ציינו העותרים כי הוראות המשפט הבינלאומי אוסרות במפורש על החזקת עצורים מחוץ לשטח כבוש.

לאחר כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה הוחזקו פלסטינים במאסר או מעצר (פלילי ומנהלי) בשני מתקני כליאה המצויים בתוך שטח של מדינת ישראל – קציעות ומגידו. לאחר נסיגת צה"ל מרצועת עזה גדל באופן משמעותי מספר העצורים המוחזקים בישראל ונפתחו מתקני כליאה נוספים. ב-2010, בעת הדיון בעתירה, הוחזקו כ-690 עצורים פלסטינים במתקן הכליאה היחיד בגדה – מחנה עופר. שאר העצורים הפלסטינים, שמספרם עמד אז על כ-6,500, הוחזקו בשבעה מתקנים שונים בישראל.

סעיף 76 לאמנת ז'נבה הרביעית מ-1949 קובע כי "מוגנים שנאשמו בעבירות ייעצרו בארץ הכבושה, ואם נתחייבו כדין ירצו את עונשם שם"; סעיף 66 לאמנה מתיר העמדה לדין בבתי דין צבאיים "בתנאי שבתי המשפט האלה ישבו בשטח הכבוש"; סעיף 49 לאמנה אוסר על העברה בכפייה "של מוגנים, יחידים או רבים, וכן אסור גירושם של מוגנים מתוך שטח כבוש אל שטחה של המעצמה הכובשת".

בג"ץ דן בסוגיה זו בשנת 1988, בפרשת סג'דיה, ושם דחה עתירה המתבססת על אמנת ז'נבה, אך העותרים העלו מספר טענות הדורשות את שינוי הפסיקה. ראשית, ציינו העותרים כי פסק דין סג'דיה עסק בעצירים מנהליים בלבד, כלומר כאלה שלא "נתחייבו כדין"; שנית, שמאז הפסיקה בפרשת סג'דיה חל שינוי במעמדה של אמנת ז'נבה במשפט הבינלאומי והיא נתפסת כמשפט נוהג; שלישית, כי בתקופת פסיקת סג'דיה יכלו פלסטינים לצאת מן הגדה לישראל באופן חופשי יחסית, דבר שאיננו נכון מאז ימי האינתיפאדה השניה.

עוד ציינו העותרים, בהתבסס על דו"ח של יש דין ("משפטים בחצר האחורית") כי ניהול משפטם של עצירים פלסטינים בישראל מונע מהם הן פגישות סדירות עם בני משפחתם, הן את זכות הבסיס לניהול הגנה, משום שלעתים תכופות נמנעת מעורכי הדין שלהם הזכות להכנס לישראל וממילא להפגש עם העציר ולתכנן הגנה ראויה. מספר עצירים פלסטינים התלוננו כי הם נאלצים בשל כך להשען על עורכי דין ישראלים.

המדינה טענה בתגובה כי תקנות שנחקקו בגדה סותרות את סעיפי האמנה הרלוונטיים וכי לחוק המקומי יש עדיפות. עוד טענה המדינה כי העותרים לא הרימו את הנטל המשפטי הנדרש לביטול פסיקת סג'דיה, וכי העברת העצירים הפלסטינים לשטחי הגדה עשויה לפגוע בזכויותיהם, בין היתר נוכח הצורך שיתעורר בהפקעת אדמות לשם בניית מתקני כליאה חדשים.

במרץ 2010 דחה בג"ץ את העתירה. "בהחלתן של הוראות אמנת ז'נבה יש ליישמן בהתאמה למציאות שלא נחזתה על-ידי מנסחי האמנה; יש גם להביא בחשבון את הקרבה הגיאוגרפית של האזור לישראל ואת העובדה שאין בהחזקת העצורים בישראל, כדי לשלול מהם בהכרח ביקורי משפחות או סיוע משפטי. יש, אפוא, להפריד בין החובה לקיים את ההוראות ההומניטריות של האמנה לקיום תנאי המעצר של העצורים לבין הטענה בדבר מיקום המעצר; בהתחשב בכך ששאלת מיקום המעצר הוסדרה עוד לפני שנים בחקיקת הכנסת וחוקיותה אושרה בפסיקתו של בית משפט זה ובהתחשב בכך שבתנאי ההחזקה של ישראל באזור ובמציאות השוררת בין ישראל לאזור, עצם ההחזקה במתקני כליאה בישראל אינה פוגעת בהוראות המהותיות של המשפט הבינלאומי", נכתב בפסק הדין.

מצב העתירה: העתירה נדחתה