בג"ץ 2055/17 (בג"ץ 1308/17) ראש מועצת הכפר עין יברוד ואח' נ. הכנסת ואח' 

בתחילת מרץ 2017 עתרו 23 ראשי מועצות של כפרים פלסטיניים, ו-13 ארגוני זכויות אדם, בהם יש דין, לבג"ץ, בדרישה שבית המשפט יורה על ביטול החוק להפקעת אדמות פלסטיניות פרטיות בגדה המערבית (חוק ההסדרה). העותרים אף ביקשו מבית המשפט להוציא צו ביניים שימנע מהמדינה להתחיל בהליכי ההפקעה של האדמות.

בעתירה נטען שהחוק – שעבר בניגוד לדעת היועץ המשפטי לממשלה, היועץ המשפטי של הכנסת והיועץ המשפטי של משרד הביטחון – אינו חוקתי מכיוון שהוא מהווה הפרה בוטה של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; חוק ההסדרה כובל את שיקול הדעת של הרשויות ומחייב אותן להפקיע מפלסטינים את זכויות השימוש וההחזקה שלהם באדמותיהם הפרטיות לתקופה בלתי מוגבלת. בנוסף, החוק אינו מאפשר לפלסטינים כל אפשרות להתנגד להליכי ההפקעה.

על פי נתוני שלום עכשיו, החוק יביא להפקעה של למעלה מ-8,000 דונם של אדמות פרטיות עליהן קיימת בנייה בלתי חוקית ועוד עשרות אלפי דונם עליהם ניטעו גידולים חקלאיים. האדמות המיועדות להפקעה מצויות בבעלות של אלפי פלסטינים, בהם רבים מתושבי הכפרים המיוצגים בעתירה.

יתרה מכך, החוק מפר איסורים מוחלטים של המשפט ההומניטארי הבינלאומי ושל דיני הכיבוש ואמנות בינלאומיות שישראל חתומה עליהן, שמחייבים את מדינת ישראל לשמור על זכויות התושבים בשטח הכבוש ואוסרים על הפקעת רכושם שלא לצורך ביטחוני מיידי. בעתירה הודגש כי יישום הוראות החוק עלול לסבך את האזרחים ואנשי כוחות הביטחון שיתבקשו להוציאו לפועל בביצוע פשעי מלחמה, וכן את חברי הכנסת שהצביעו בעדו. כמו כן, עצם חקיקת החוק מהווה חריגה מסמכות הכנסת, שאינה מוסמכת להסדיר את דיני המקרקעין בשטח שאינו שטח ריבוני של מדינת ישראל.

"מדובר בחוק שבריש גלי מתאנה לקרבנות ומעניק פרס לעבריינים", נכתב בעתירה. "בחקיקת החוק, הכנסת התיימרה להפקיע זכויות באדמות המצויות מחוץ לשטח המדינה מאנשים שאינם אזרחים או תושבים של ישראל ולפיכך אינם שותפים ואינם מיוצגים בהליך החקיקה שהם קורבנותיו. זוהי ההגדרה מילונית של משטר רודני".

בתגובת הממשלה, שהוגשה על ידי עורך דין פרטי לאחר שהיועמ"ש סירב לייצג את הממשלה בבג"ץ, נטען כי החוק הוא פתרון לצורך לאומי, ו"מענה אנושי מידתי וסביר למצוקה אמיתית של תושבים ישראלים". הממשלה אף הוסיפה כי למעשה החוק הוא לטובת בעלי הקרקעות הפלסטינים, שמעוניינים למכור את אדמתם אך אינם יכולים לעשות זאת בשל חוקי הרשות הפלסטינית. עוד נטען כי החוק עומד במבחן החוקתיות הן במשפט הישראלי והן במשפט הבינלאומי. עם זאת, הודתה הממשלה בתגובתה כי למעשה התכלית המרכזית של החוק היא פוליטית, קרי מניעת הריסת בתים בהתנחלויות ומאחזים, גם כאשר מבנים אלה נבנו בניגוד לחוק ועל קרקע פלסטינית פרטית, ועל אף שמדובר בפגיעה בזכות הקניין של בעלי הקרקעות הפלסטינים.

מנגד, היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, ביקש מבג"ץ לפסול את החוק, היות שלטענתו מדובר בחוק בלתי חוקי שנועד לתכלית בלתי ראויה. מנדלביט טען כי החוק פוגע באופן בלתי מידתי בזכות הקניין של בעלי האדמות הפלסטינים, מאפשר הכשרה בדיעבד של בנייה בלתי חוקית ללא אבחנה, ומפלה לרעה את האוכלוסייה הפלסטינית. מנדלביט כינה את ההסדר "הסדר גורף ופוגעני", אשר מעדיף את האינטרסים של המתנחלים על פני "זכויותיהם הקנייניות של בעלי הזכויות במקרקעין באזור, בכל סיטואציה אשר תהיה".

עתירה נוספת נגד החוק הוגשה על ידי 17 ראשי מועצות פלסטינים יחד עם הארגונים עדאלה, מרכז ירושלים לזכויות אדם ואלמיזאן לזכויות אדם. (בג"ץ 1308/17). הדיונים בשתי העתירות אוחדו.

28 מרצים וחוקרים בפקולטות ובבתי ספר למשפטים בארץ המתמחים במשפט ציבורי, בינלאומי ובדיני קניין ביקשו להצטרף כ"ידידי בית המשפט" לעתירות. בחוות דעת שהגישו נטען כי חוק ההסדרה הוא חוק יוצא דופן מבחינת תוכנו של ההסדר שנקבע בו ומבחינת האוכלוסייה הנפגעת ממנו.

ב-17.8.2017 הוציא בית המשפט צו ביניים ארעי המקפיא את החוק עד להחלטה בעתירות. ב-4.12.2017 הוצא על ידי צו על תנאי בעתירות ונקבע כי הדיון בהן יישמע בפני הרכב מורחב של תשעה שופטים. הדיון התקיים ב-3.6.2018

ב-9.6.2020 קיבל בג"ץ ברוב של שמונה נגד אחד את העתירה ופסל את החוק. בנימוקיהם קבעו השופטים כי החוק אינו חוקתי משום שהוא פוגע בזכות הקניין ובזכות לשוויון של הפלסטינים בגדה המערבית. בהחלטתם הכירו שופטי בג״ץ במעמדם המיוחד של מיליוני הפלסטינים שחיים תחת הכיבוש והשלטון הישראלי, ובזכותם להגנה מפני צעדים שפוגעים בזכויותיהם הבסיסיות.

"השימוש באמצעי שמשמעותו נטילה גורפת של זכויות השימוש והחזקה במקרקעין או הכרזה עליהם כעל "רכוש ממשלתי", מעורר קושי בהיבט זה משום שהוא מיטיב באופן קולקטיבי עם כל מי שהקימו את בתיהם באופן בלתי חוקי באותה התיישבות, בין היתר, על מקרקעין פרטיים. הוא מקיף את "כל המקרקעין שעליהם נבנתה אותה התיישבות" בלא בחינה פרטנית של סוגיית תום הלב ובאופן המחיל את ההסדר על כל המקרקעין שבתחומי היישוב, לרבות מקרקעין שאין עליהם בתי מגורים. הוא מעדיף את האינטרס שלהם על פני האינטרסים הקנייניים הלגיטימיים של קבוצת אוכלוסייה אחרת באותו אזור, והקושי מתעצם בהינתן העובדה שמדובר בתושבים מוגנים שהינם בעלי זכויות בחלק לא מבוטל של אותם המקרקעין." (פסקה 89)

אף שבית המשפט נמנע מלהכריע בסוגיית סמכות הכנסת לחוקק בשטחים כבושים שנמצאים מחוץ לריבונות ישראלית, הוא קבע כי היא מעוררת קשיים לא מבוטלים וכי אינה נקיה מספקות. בית המשפט קבע כי הממשלה והמועצה האזורית מטה בנימין יישאו בהוצאות העותרים ובשכר טרחת עו"ד בסך 30,000 ש"ח, בכל אחת מן העתירות.

מצב העתירה: העתירה התקבלה והחוק בוטל.