בג"ץ 2189/20, ראבעה עבד אלעזיז עבדאללה חאמד ואח' נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית

מועד הגשת העתירה: 22.3.2020

יש דין ורופאים לזכויות אדם יחד עם שישה עותרים פלסטינים עתרו לבג"ץ בדרישה לשנות את התחיקה הצבאית באופן שיקבע שכניסת כוחות הביטחון לבתים של פלסטינים לצורך חיפוש בהם צריכה להיעשות אך ורק בהתאם לצו שיפוטי, להוציא חריגים ספציפיים מוגדרים היטב שבהם הכניסה הכרחית באופן מיידי ופנייה לבית משפט אינה אפשרית. בנוסף, דרשנו בעתירה  כי עד לביצוע השינוי המבוקש בתחיקה הצבאית, הצבא יחדול מביצוע חיפושים בבתיהם של העותרים, למעט במקרים חריגים הכרחיים ודחופים.

למעלה מ-52 שנים נוהגים כוחות הביטחון הישראליים, בהתאם לסמכות שלכאורה קבועה בדין הצבאי, לפלוש לבתים פרטיים של פלסטינים בגדה המערבית ולבצע בהם חיפוש. חיילים ושוטרי מג"ב ערכו חיפושים בבתיהן של עשרות (אולי אף מאות) אלפי משפחות פלסטיניות. פלישות אלה מביאות לפגיעה קשה וחוזרת בכבודן ובפרטיותן של משפחות וקהילות פלסטיניות שלמות, פוגעות בבריאות הנפש של רבים ומשמשות כלי אפקטיבי ומשמעותי בידי מדינת ישראל לצורך דיכוי הפלסטינים והגברת השליטה עליהם.

כל הפלישות וכל החיפושים האלה נעשו ללא צו שופט ובלי שום ביקורת שיפוטית, מהטעם הפשוט שהתחיקה הצבאית (סעיף 67 בצו בדבר הוראות ביטחון) מעניקה לכאורה לכל קצין או חייל שהוסמך בידי קצין, סמכות גורפת שאין לה אח ורע בשום שיטת משפט מודרנית המכבדת ולו במעט את זכויות וחירויות הפרט.

בנוסף להיעדר ביקורת שיפוטית, הנסיבות והעילות שמכוחן יכולים כוחות הביטחון להחליט על כניסה וביצוע חיפוש בבית פלסטיני הן כלליות, עמומות ורחבות מאד. יתרה מכך, הסעיף מנסח רף נמוך מאד של חשדות שכמעט כל פעולה (ולא דווקא עבירה) יכולה להיכנס בגדרן ולשמש הצדקה לבצע חיפוש בבית. אין ספק שישנם מצבים שבהם דיני חיפוש סבירים מאפשרים חיפוש בחצרים פרטיים גם ללא צו שיפוטי, אולם בשיטות משפט המכבדות את זכויות הפרט זהו החריג לכלל המחייב צו שיפוטי, וחריג זה אמור להיות מנוסח בדין באופן ברור, צר ודווקני.

הפרקטיקה של פלישה של חיילים לבתים של פלסטינים יוצרת פגיעה במארג של זכויות יסוד. המובהקת שבהן היא הזכות לפרטיות. ביתו של אדם מבצרו וחדירה אליו היא הפרה של "ריבונותו" על המרחב הפרטי שלו. "כל פרח משפטים מבין שמצב זה, בו לדרג הביצועי (ובנוסף לכל הצרות מדובר לעיתים בדרג זוטר שבזוטרים – כל קצין) יש סמכות רחבה, רחבה מאוד, שאין בצידה כל מערך בקרה שהוא חיצוני לרשות המבצעת – הינו מצב שבהכרח מביא לשימוש לרעה, ואף לשימוש שרירותי, בסמכות" נכתב בעתירה.

לבד מהפגיעה הקשה בפרטיות ובזכויות אחרות, לכניסה כוחנית של כוחות צבא לבתים פרטיים לצורך חיפוש עלולות להיות השלכות קשות על בריאות הנפש של מבוגרים וילדים שחווים אותה. פלישות לבתים הם אירועים בעלי פוטנציאל טראומטי הן משום שאירועים אלה כוללים חדירה כפויה של כוחות זרים למרחב הפרטי של בני הבית, תוך הפרת השליטה שלהם עליו; והן משום שנוכחות החיילים החמושים בבית והאופן שבו הם מתנהלים בתוכו יוצרים חוויה של איום וחשש מפני פגיעה פיזית.

בעתירה נטען שמתן סמכות כה גורפת לגורמי הביטחון מהווה הפרה של המשפט הבינלאומי, והיא בלתי חוקתית במונחים הישראליים, בלתי סבירה באורח קיצוני ומהווה פגיעה חמורה נעדרת צידוק בזכויות יסוד ועל כן דינה להתבטל. משכך נטען כי לא ניתן עוד להשלים עם הפגיעה הבוטה והנרחבת של זכויות יסוד של הפלסטינים בגדה המערבית ועם ההפרה של חובותיה של ישראל ככוח הכובש, המעוגנות הן במשפט הבינלאומי והן במשפט הישראלי.

בנוסף לכל הפגמים שהוזכרו לעיל, קיים פער תהומי בין הדין המסדיר כניסה לבתים וחיפוש בהם החל על ישראלים בשטח ישראל ועל מתנחלים ישראלים בגדה המערבית, לבין הדין החל באותו נושא על הפלסטינים תושבי הגדה. קיומן של שתי מערכות חוק בגדה המערבית יוצר אפליה בוטה בין שתי אוכלוסיות – ישראלית ופלסטינית – שמתגוררות באותה טריטוריה גיאוגרפית תחת שלטון ישראלי אחד. עם התמשכות הכיבוש, הפער בין הכללים הנוגעים לכניסה וחיפוש בבתים פרטיים בהתאם למוצא הלאומי של האנשים המתגוררים בהם, הופך למצב פושע של אפליה מערכתית ושיטתית על פי מפתח לאומי.

העתירה הוגשה במסגרת פרויקט משותף של הארגונים יש דין, רופאים לזכויות אדם ושוברים שתיקה, שהחל בשנת 2018 ועוסק בפלישות לבתי פלסטינים בגדה המערבית. במסגרת הפרויקט, שלושת הארגונים ביצעו עבודת תיעוד ומחקר בנוגע לפלישות צבאיות לבתים ולהשלכותיהן באמצעות גביית עדויות מפלסטינים שחיילים פלשו לבתיהם, וכן מחיילים וקצינים שהשתתפו בפעולות כאלה.

ב-26.10.20 התקיים דיון בעתירה. במסגרת הודעת עדכון שהוגשה לבית המשפט על ידי המדינה, פורסמו עיקרי ההוראה הצבאית המתירה חיפוש וסריקות בתי פלסטינים בגדה המערבית.

דיון נוסף ואחרון בעתירה נערך באוגוסט 2021.

ב-1 בספטמבר 2021 החליט בג"ץ לקבל את עמדת המדינה ולדחות את העתירה. בפסק הדין קבעו השופטים כי לא מצאו עילה להתערבותו של בית המשפט ולהורות למדינה שחיפושים בבתי פלסטינים יערכו מכוחו של צו שופט.

"ההבחנה בין הסמכות לערוך חיפוש בבתיהם של תושבי האזור הפלסטיניים לבין סמכויות החיפוש בתוך מדינת ישראל נובעת משוני רלוונטי – המציאות הביטחונית שבה מדינת ישראל נדרשת למאבק מתמיד בפעילותם של ארגוני הטרור באזור […]

בהקשר זה אציין כי אף לא ראיתי לקבל את טענת העותרים בדבר הפער בין הסמכות לחיפוש בבתי פלסטינים באזור לבין הסמכות הנוגעת לחיפוש על פי הדין הפלילי בבתי ישראלים המתגוררים בישראל ובאזור, אשר לשיטתם מהווה הפליה אסורה. כפי שטען המשיב בתגובתו, ההבדלים האמורים נובעים, בין היתר, מהשוני הכללי בין מערכות הדין הפלילי החלות על מי שעומד לדין בישראל לבין מי שעומד לדין באזור, ושוני זה חורג מגדריה של העתירה הנדונה".

לצד דחיית הדרישה שחיפושים יעשו רק מכוח צו שופט, נמנעו השופטים מלהכריע בסוגיית מעמדה של ההוראה הצבאית החסויה המתירה ביצוע חיפושים וסריקות בבתי פלסטינים. מדובר בהוראה צבאית שאינה פומבית, המסדירה את אופן ביצוע החיפושים ואינה מעוגנת בתחיקת הביטחון. ליבת ההוראה נחשפה על ידי המדינה במהלך ההליכים. בנושא זה ציינו חברי ההרכב כי שמורה לנו הזכות לעתור מחדש נגד העובדה שהמדינה לא עיגנה הוראה זו בחקיקה ראשית. על כך כתב השופט פוגלמן: "ראוי שמפקד האזור יבחן את המסגרת הנורמטיבית הראויה לעיגון ההוראה, גם בשים לב לכך שהסמכות לחפש בחצרים מעוגנת בצו בדבר הוראות ביטחון ואילו הכללים להפעלתה קבועים בעת הנוכחית במסגרת ההוראה (שמעמדה כפקודה כללית של אגף המבצעים במטה הכללי[…]) ולא במסגרת דיני האזור. גם בהקשר זה שמורות זכויות העותרים וטענות הצדדים כולם, לאחר מיצוי הליכים כדין".

מצב העתירה: נדחתה