ענישה קולקטיבית עומדת בסתירה לזכות לחירות ולזכות למשפט הוגן, והיא אסורה על פי כללי המשפט הבינלאומי – ממנו שואב המפקד הצבאי בשטחים הכבושים את סמכויותיו – הקובעים שענישה בגין עבירה חייבת להתבסס על אחריות אישית.

נייר העמדה מציג שני מקרים השונים זה מזה במקום, בזמן, בסיבה ובתוצאה, אך בשני המקרים הצבא הישראלי מעניש באופן קולקטיבי אלפי פלסטינים בגדה המערבית על לא עוול בכפם ושולל את חופש התנועה של חפים מפשע.

בדצמבר 2018 הצבא חסם מ"טעמים ביטחוניים" מחלף הסמוך לכפר עין יברוד, המחבר עשרות אלפי פלסטינים לכביש 60 – עורק התנועה המרכזי בגדה המערבית. כעבור שלושה חודשים, בעקבות מכתב ששלח יש דין, החליט הצבא לפתוח את המחסום, אבל רק לארבע שעות ביום. מאז חודש מרץ 2019 ועד מועד כתיבת שורות אלה, הצבא פותח וסוגר את הכביש לסירוגין באופן שרירותי. בלילות וברבים מסופי השבוע המחסום סגור, חיילים פותחים אותו פעם בבוקר ופעם בצהריים, ונועלים אותו אחר הצהריים או בערב. גורם ביטחוני ישראלי בכיר הודה כי ההחלטה להשאיר את המחסום נעול בשעות מסוימות אינה החלטה מבצעית, אלא נובעת מדרישת ראשי המתנחלים.

בראשית שנת 2019 הצבא חסם שתיים מתוך שלוש הכניסות המובילות לכפר דיר ניזאם. לתושבי הכפר לא נותרה ברירה אלא להגיע אל הכפר ולצאת ממנו בציר ארוך, תלול ולא סלול. בכניסה לדרך זו הצבא הציב מחסום המאויש באופן קבוע על ידי חיילים אשר בודקים את העוברים והשבים. תושבים המבקשים להגיע אל מרכז הגדה המערבית, נאלצים לעבור מחסום צבאי נוסף הנמצא בצמוד להתנחלות נווה צוף (חלמיש) הסמוכה. הצבא פותח וסוגר את הכניסות לכפר לסירוגין, באופן אקראי, מבלי לעדכן את התושבים – לפעמים חסום לכמה שעות, לפעמים חסום לכמה ימים, לפעמים חסום לתקופות ממושכות אף יותר. לטענת הצבא הסיבה לחסימת הכניסות לכפר היא זריקת אבנים של ילדים על הכביש הראשי. עם זאת, הקשר הסיבתי בין זריקת האבנים לכאורה לבין החסימות נותר ללא הסבר.

בשני המקרים הפגיעה בחופש התנועה אינה כלפי אנשים שהורשעו או שחשודים בעבירות ביטחוניות או אחרות. חסימות הכבישים אינן משרתות צורך ביטחוני קונקרטי והצבא פותח וסוגר אותן באופן שרירותי. חמור אף יותר, גם הצבא מודה כי לעיתים חסימות כבישים נעשות כתוצאה מדרישה ישירה של מתנחלים.

חסימת הכבישים השרירותית פוגעת בשגרת חייהם של עשרות אלפי פלסטינים, אשר מצויים באי ודאות תמידית לגבי היכולת שלהם לנוע ולתכנן את חיי היומיום שלהם. הם יכולים לדעת מתי יצאו מהבית ללימודים, לעבודה או לקניות, אבל אף פעם לא מתי יגיעו ליעדם או ישובו לביתם. בנוסף, המחסומים מונעים הגעה מהירה של שירותי חירום והצלה לכפרים ופינוי דחוף לבית חולים של תושבים הנזקקים לכך.

ניתן להניח כי הצבא נוקט באמצעים אלה ככלי לדיכוי ולייצור לחץ על הקהילה הפלסטינית. אולם שימוש זה שישראל עושה בענישה קולקטיבית שרירותית הינו פסול, מנוגד לחוק הבינלאומי ההומניטרי ופוגע באופן קשה בזכות לחופש התנועה של קבוצות שלמות של האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית, אשר אין נגדן כל חשד.