מסלול הנישול - המקרה של המאחז עדי-עד

בסתיו 1998 פלשו קומץ אזרחים ישראלים לגבעה 799 הסמוכה לכפרים תורמוסעיא, אל-מוע'ייר, ג'אלוד וקַריּות, והקימו מאחז שייקרא בהמשך "עדי-עד". אף על פי שהוקם באורח בלתי חוקי וללא אישור ממשלה, רשויות ומשרדי ממשלה סייעו בדרכים שונות להקמתו של המאחז. הדו"ח "מסלול הנישול" הינו דו"ח ראשון מסוגו, שמציג את סיפורו של עדי-עד כמקרה מבחן המייצג את הקשר בין כשלונם של הגורמים האמונים על אכיפת החוק ועל הגנה על פלסטינים ורכושם, ובין נישול פלסטינים מאדמותיהם. זאת, על ידי שרטוט רצף שתחילתו בהיעדר אכיפת חוק אפקטיבית על אזרחים ישראלים – הן במישור הפלילי והן במישור המנהלי – וסופו באובדן יכולתם של בעלי אדמות פלסטינים לעבד את אדמתם ולהתפרנס ממנה.

מאז הקמתו מהווה המאחז מוקד לאלימות נגד פלסטינים תושבי הכפרים הסמוכים. מאז שהקרוואן הראשון של המאחז עלה על הקרקע בוצעו עשרות עבירות–פליליות ומנהליות – בשטח המאחז ובאדמות סביבו. עבירות אלה אינן זוכות למענה בידי הגורמים המופקדים על אכיפת החוק. מחדלי האכיפה משותפים לצה"ל – המופקד על הטיפול בעבירות המנהליות הכוללות בנייה בלתי חוקית ופלישה לאדמות חקלאיות – ולמחוז ש"י במשטרת ישראל, המופקד על הטיפול בעבירות הפליליות, הכוללות עבירות אלימות, עבירות רכוש והשתלטות על אדמות. חובת המשטרה לפעול למניעת עבירות, לאיתור עבריינים ולמיצוי חקירות באופן שיוביל להגשת כתבי אישום נגד חשודים.

אף כי המאחז הוא נקודת התיישבות בלתי חוקית, שהבנייה וההימצאות בשטחו הן הפרת חוק, מדינת ישראל דואגת להבטיח את שלום תושביו, באמצעות צה"ל. ההגנה שמספק צה"ל כוללת שמירה על גבולות השטח הבנוי של המאחז ויצירת אזור חיץ שנועד למנוע חיכוכים בין תושביו לשכנים. הקמת עדי-עד הובילה את צה"ל להגדיר שטחים נרחבים כאזורים האסורים לכניסת פלסטינים, וכן שטחים חקלאיים נוספים שהפלסטינים רשאים לגשת אליהם רק באישור ובתיאום מראש עם צה"ל. שטחים נוספים הפכו בלתי נגישים לפלסטינים בעקבות אירועי אלימות, התנכלויות ואיומים מצדם של אזרחים ישראלים. בעקבות זאת נמנע מחקלאים רבים לעבד את אדמותיהם, או שהם יכולים לעבדן רק באופן חלקי ובלתי רציף.

עדי עד הוא גם דוגמא אופיינית לאכיפת החוק הכושלת על אזרחים ישראלים בגדה המערבית. במקום לנקוט את הפעולות הנדרשות על מנת לעצור את מעשי העבריינות תוך מיצוי כל האפשרויות הקבועות בדין, רשויות המדינה נמנעות מלהפעיל את הכלים העומדים לרשותן ואינן מספקות לתושבים הפלסטינים הגנה ראויה לגופם ולרכושם.

מסמכים שהועברו מהחטיבה להתיישבות לאחר סיום כתיבת הדוח

לאחר סיום כתיבת הדו"ח ולקראת הדפסתו, התקבלו מידי החטיבה להתיישבות מסמכים שלא היו בידינו (ואף לא ידענו על קיומם), משום שהחטיבה להתיישבות סירבה לבקשתנו לגילוים בעת כתיבת הדו"ח (באופן שהיה מאפשר התייחסות אליהם בדו"ח עצמו). בסופו של דבר הועברו לידינו המסמכים על-ידי החטיבה להתיישבות רק בעקבות הליך משפטי שיזמנו (עתירה לפי חוק חופש המידע). במסמכים אלו אין כדי לשנות את התמונה הכללית העולה מהדוח בכל הנוגע לתוקפה החוקי של הקצאת הקרקע באזור המאחז עדי-עד.  להלן רשימת המסמכים המרכזיים שהועברו על-ידי החטיבה להתיישבות, והתייחסותנו להם, בקיצור המתחייב:

1. הסכם הרשאה לתכנון בין הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש באיו"ש לבין החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית העולמית – בידי יש דין כבר היה מצוי הסכם הרשאה לתכנון בין הממונה לחטיבה, שהועבר לנו בעקבות פנייתנו לממונה לפי חוק חופש המידע. ההסכם שהתקבל מהחטיבה אינו אותו הסכם שקיבלנו בעבר מהממונה. אף שלכאורה מדובר בהסכם הרשאה לתכנון של אותו השטח, כעת מצויים בידנו שני הסכמים, מבלי שנוכל לקבוע מי מהם מחייב, אם בכלל. ההסכמים נבדלים ביניהם במספר פרטים, שהחשובים בהם הם:

תקופת ההרשאה לתכנון –  בהסכם שהתקבל מהממונה תקופת ההרשאה לתכנון היא לשבע שנים – החל מ-13 בינואר 1998 ועד ל-12 בינואר 2005; לעומת זאת, בהסכם שהתקבל מהחטיבה תקופת ההרשאה לתכנון היא לשנתיים – החל מ-13 בינואר 1998 ועד ל-12 בינואר 2000.

תאריך עריכת וחתימת ההסכם – בעוד שההסכם שהתקבל מהממונה נערך ונחתם ב-24 בנובמבר 2002, כלומר בדיעבד – כארבע שנים לאחר תחילת תקופת ההסכם והקמת המאחז; ההסכם שהתקבל מהחטיבה נערך ונחתם ב-26 בינואר 1998.

2. מכתב מהממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש לחטיבה להתיישבות שעניינו חידוש הרשאות לתכנון, 18 בנובמבר 2012 – החטיבה טוענת כי מדובר במכתב שמאריך את תוקף ההרשאה לתכנון ב-49 שנים. המכתב נושא את התאריך ה-18 בנובמבר 2012, בדיוק חודש ימים לאחר שיש דין שלחה לחטיבה להתיישבות מכתב לקבלת תגובתה לנקודות מרכזיות בדוח העוסקות בחטיבה. גם אם המכתב אכן מהווה הארכה של תקופת ההרשאה לתכנון, מדובר בהארכה של הסכם שלאורך שנים כבר לא היה בתוקף (שבע שנים לכל הפחות ועשר שנים לכל היותר – תלוי לפי איזה מהסכמי ההרשאה לתכנון), ובהרשאה לתכנון למטרות חקלאות בלבד, ולא להתיישבות. גם הארכתה של ההרשאה לתכנון לתקופה הארוכה של 49 שנים, נראית חריגה.

3. העתק אישורו של הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש לבקשת החטיבה להסב את מטרת ההרשאה באזור המכונה "שילה מזרח-קציף" לצורך עיבודים חקלאיים, 29 בפברואר 2000

4. תקציר התייחסות החטיבה להתיישבות לחוות הדעת של עו"ד טליה ששון