כבשת הרש

קיומו של עדי עד פוגע בפלסטינים שאדמותיהם נבזזו לא רק פיזית, אלא גם כלכלית, ומוביל לנטישת הכפרים

התקשורת הישראלית הפסיקה להתייחס בשנים האחרונות לתקיפה של פלסטינים על ידי מתנחלים, אלא אם מדובר במקרה חמור במיוחד, כמו תקיפת קשיש בן 80. אחד הנושאים שלא מתקרבים אפילו לתודעה שלה, ובהתאם גם לתודעה של רוב גדול של הישראלים, הוא העובדה שקיומם של המאחזים הוא לעתים קרובות גזל, כך ממש.

 עדי עד, שהוא מקרה המבחן של הדו”ח החדש שלנו, “מסלול הנישול,” רובץ על אדמותיהם של ארבעה כפרים פלסטיניים: אל מוע’ייר, קריות, ג’אלוד ותורמוסעיא. המקרה המובהק ביותר הוא זה של אל מוע’ייר.

כפי שכבר הראינו, הקמת המאחז גוררת מספר מעגלי פגיעה: הראשון הוא שטח המאחז עצמו, שתופח מהר מאד, השני הוא הפרימטר של המאחז, והשלישי הוא שטח שאליו החקלאים הפלסטינים יכולים להגיע רק פעמיים בשנה, בתיאום צבאי. החקלאים של אל מוע’ייר גילו שמישהו מצא דרך לנצל את העובדה שהם מנועים בגישה לאדמותיהם: במספר הזדמנויות, הגיעו ישראלים אל מטעי הזיתים שלהם ובזזו אותם ימים לפני שבעליהם קיבלו אישור להגיע אליהם. המייסד של עדי עד, בועז מלט, הורשע בפרשה כזו בהסגת גבול, וכנגד שני מתנחלים נוספים מתנהלים בימים אלה משפטים בנושא.

אבל עד כמה שהחוצפה הזו מרתיחה, עיקר הנזק הכלכלי לא נגרם מגניבות אלא מהשמדת רכוש וממניעת גישה אליו. תושבי ארבעת הכפרים מתלוננים שוב ושוב על כריתת עצים, שריפתם ובמספר מקרים הרעלתם. התגובה המשטרתית – טוב, נו, מיותר להשחית מילים על התגובה המשטרתית. אם כי יש משפט אחד מתוכה ששווה ציטוט למרות הכל: "התלונות לרוב כלליות ולא מצביעות על חשודים ספציפיים." אתם הבנתם את זה? המפקח קלוזו לא כל כך יודע לחקור, אם אתם לא מוסרים לו את החשוד.

 מעבר לפגיעה בעצים ובאדמות, הפגיעה העיקרית נובעת מעצם קיומו של המאחז: איסור כניסה לחלקים ניכרים של אדמות הכפרים. בקריות מעריכים שההפסדים השנתיים שלהם עומדים על כשני מיליוני שקלים, בחישוב הכנסה של 800 ש”ח לדונם. החישוב הזה לא כולל את ערך האדמה האבודה עצמה.

 הכפר ג’אלוד גילה, מאז הקמת עדי עד ומאחזים נוספים על אדמות הכפר, שהצבא אוסר על תושביו להכנס ל-9,937 דונמים, והתושבים נטשו 319 דונמים נוספים מחשש האלימות מצד אזרחים ישראלים – אלימות שהצבא אמור היה למנוע אבל איננו מצליח (אם כי במקרה הזה, צריך לזכור את האמירה הצבאית הישנה ש”’לא יכול’ זה בן דוד של ‘לא רוצה’”). לתושבי הכפר נשארו כ-5,965 דונמים – מהגרועים ביותר שלהם, סלעיים ברובם. בקצרה, רוב שטחי הכפר הולאמו בפועל לטובת מספר קטן של יושבי מאחזים. בג’אלוד מעריכים שהנזק הכלכלי שנגרם להם עומד על כ-6.4 מיליוני שקלים, בחישוב הכנסה של 800 ש”ח לדונם לשנה.

 אל מוע’ייר, שפעם היה כפר חקלאי בעיקרו, כבר אינו כזה. 500 מתושביו התפרנו בשעתו מחקלאות; כעת מספרם ירד לכ-30. פעם, שטחי המרעה שלו פרנסו כ-15,000 ראשי צאן; היום מספרם ירד לפחות מ-4,000. תושבי אל מוע’ייר יוצאים לעבודה או למרעה בקבוצות גדולות, של 15 איש או יותר, כדי להרתיע את התוקפים הישראלים; בחלק גדול מהמקרים זה לא עובד. חלק מהחלקות של הכפר ננטשו, פשוט משום שאין טעם לעבד אותן: אזרחים ישראלים ישמידו את הגידולים או יבזזו אותם.

 לכל זה יש עוד השלכות. ישראל הפסיקה, עם הכיבוש של הגדה ב-1967, את הרישום בטאבו שהתחילו הירדנים. השטחים של תושבי הכפרים נחשבים ככאלה שנמצאים בחזקתם, אבל הם לא מוסדרים. שטח לא מוסדר שלא מעובד במשך תקופה ארוכה, משום שאזרחים ישראלים בסיוע צבאי מטילים טרור על האנשים שאמורים לעבד אותו, צפוי להיות מוחרם בשלב מסוים על ידי המדינה ויוכרז כ”אדמות ציבור,” או מה שנהוג לכנות אדמות מדינה. האדמות האלה ימצאו את דרכן, יש להניח, תוך זמן לא רב אל המתנחלים. זו, בסופו של דבר, הסיבה המסתברת לטרור: הרצון להפוך אדמות לנטושות, כדי שעם הזמן אפשר יהיה להעביר אותן לחזקתם של המנשלים.

סיבה נוספת היא שקהילה חקלאית שהאדמות החקלאיות שלה נשדדות לא יכולה להתקיים. שלושה מתוך ארבעת הכפרים – יוצא הדופן הוא אל מוע'ייר – מדווחים על נטישה ניכרת של התושבים. זה, בתורו, יאפשר מאוחר יותר גם את סיפוחם הרשמי של השטחים הללו לישראל – התכנית ששר הכלכלה החדש מקדם במלוא המרץ.

הטרור הזה, שמתבצע בהסכמה בשתיקה של כל הרשויות הישראליות, איננו מקרה ואיננו צירוף מקרים. הוא שיטה. וכשהתקשורת הישראלית מתעלמת ממנו, היא משתפת איתו פעולה.