שלוש שנים אחרי "צעדות השיבה" ליד הגדר בעזה, כשברקע החקירה בהאג: מה עלה בגורל חקירות הצבא את האירועים הקטלניים שבהם נהרגו מאות בני אדם?

שלוש שנים חלפו מאז האירועים האלימים על הגדר בעזה ב'צעדות השיבה' שהותירו מאות הרוגים ואלפי פצועים תושבי רצועת עזה. בתגובה להפגנות נקט הצבא מדיניות פתיחה באש המתירה לחיילים לעשות שימוש בכוח בעל פוטנציאל קטלני, כולל ירי אש חיה, כלפי מפגינים שסווגו כ"מסיתים מרכזיים" או "מפירי סדר מרכזיים". השימוש באש חיה התאפשר, בתנאים מסוימים, גם כלפי מפגינים שלא סיכנו באופן ממשי ומיידי חיי אדם. מדיניות זו ביטאה זלזול חסר תקדים בחיי אדם מצד ישראל, וגרמה להרג ולפציעה של מפגינים בהיקף חריג אפילו ביחס לסטנדרטים המוכרים במסגרת הכיבוש הישראלי והעימותים האלימים שהוא מייצר בשטחים הכבושים.

תוצאות הבדיקות והחקירות שהצבא קיים נכון לאפריל 2021  – סיכום הנתונים:

  • הוגש רק כתב אישום אחד
  • החייל שהואשם הורשע בעבירות מינוריות והעונש שנגזר לו הוא קל ביותר
  • ביחס ל-95 אירועים (40%) הוחלט לסגור את התיק ללא חקירה
  • הטיפול ב-140 אירועים (59%) טרם הסתיים והם מצויים בשלבים שונים של בדיקה או חקירה. רובם (65% שהם 91 אירועים), עדיין מצויים בשלב הבדיקה "המהירה" על ידי המנגנון המטכ"לי, גם כעבור שלוש שנים.

לפי המדיניות שהצבא קבע ביחס לאירועי "צעדות השיבה", נבדקים רק מקרים שבהם נהרגו מפגינים פלסטינים. מבין האירועים שבהם נפצעו אלפי בני אדם – רבים מהם פצועים קשה שנותרו משותקים לכל החיים או איבדו איברים – לא נבדק ולו מקרה אחד.

מעבר לכל זאת בולטת העובדה כי קובעי מדיניות אזרחיים ומפקדים בכירים, הנושאים באחריות על התוויית מדיניות הפתיחה באש של הצבא ביחס להתמודדות עם ההפגנות, אינם נחקרים ואיש אינו בוחן את ההחלטות שקיבלו ואת המדיניות שהובילו.

* נתונים מעודכנים לנתונים שפורסמו על ידנו בנובמבר 2020: יורים ומורחים: כשלים בבדיקת תלונות על הרג ופציעה של פלסטינים ב'הפגנות השיבה' ברצועת עזה והשימוש במנגנון לבירור עובדתי ככלי למניעת חקירה והעמדה לדין של חיילים.

סמוך לפרסום הנתונים שלחנו מכתב למזכיר המדינה האמריקאי אנתוני בלינקן, בעקבות התבטאות פומבית שלו שבה אמר שהוא מאמין שלישראל (ולארה"ב) יש מנגנונים כדי להבטיח אחריותיות בכל סיטואציה שבה עולה חשש לשימוש בכוח ולפגיעה בזכויות אדם.

לאור התבטאות זו, מצאנו לנכון לפנות אליו ישירות ולהביא לידיעתו את עמדתנו, כמי שעוקבים מקרוב ובמשך שנים אחרי מנגנוני הבדיקה והחקירה של ישראל. במכתב טענו שישנה תרבות של חסינות והיעדר אחריותיות כלפי ישראלים הפוגעים בפלסטינים, וכי ישראל אינה יכולה, או שאינה רוצה, לפעול בנחישות כדי לעמוד בחובתה המשפטית למגר את האלימות והפגיעה בפלסטינים ולחקור חשדות של הפרת זכויות אדם או ביצוע פשעי מלחמה.

כללנו במכתב הן את הנתונים הנ"ל לגבי חקירות צעדות השיבה, והן נתונים כלליים לגבי אכיפת החוק על חיילים החשודים בפגיעה בפלסטינים ולגבי אכיפת החוק על אזרחים ישראלים החשודים בפגיעה בפלסטינים.