ההתנחלויות והמאחזים הישראלים בגדה המערבית מהווים מוקד לפגיעה קשה ורב-ממדית בזכויות האדם של התושבים הפלסטינים בשטחים הכבושים. המשפט ההומניטרי הבינלאומי אוסר על הקמת יישובים של אזרחי המעצמה הכובשת בשטח הכבוש. למרות האיסור, ישראל החלה להקים התנחלויות בגדה המערבית כמעט מיד לאחר כיבושה בשנת 1967, תוך גזל מאסיבי בהיקף של מאות אלפי דונמים של אדמות פלסטיניות. מילון מונחים זה מסביר ומפענח את המונחים הבסיסיים בנושא ההתנחלות הישראלית בגדה המערבית.

אדמות פלסטיניות פרטיות – רישום בעלות על קרקעות (טאבו) בגדה המערבית החל בתקופת השלטון העותמאני ונמשך במהלך המנדט הבריטי ושלטון הממלכה הירדנית. זמן קצר לאחר כיבוש הגדה המערבית בשנת 1967 הקפיאה ישראל את תהליך רישום הקרקעות. עד להקפאה נרשמו בטאבו רק כ-30% מקרקעות הגדה המערבית. המשמעות של כך היא שכיום קיימים שני סוגים של אדמות פלסטיניות פרטיות: אדמה פרטית מוסדרת – קרקע הרשומה על שם פלסטינים בלשכת רישום המקרקעין שמנהל הצבא הישראלי בשטחים; אדמה פרטית בלתי מוסדרת – קרקע פרטית המוחזקת ומעובדת בידי פלסטינים, אך הבעלות בה אינה רשומה בטאבו.

אדמות ציבור (אדמות מדינה) – אדמות שנרשמו במרשם המקרקעין כרכוש ממשלתי על שמה של הממלכה הירדנית וקרקעות שהוכרזו על ידי הממשל הצבאי הישראלי כאדמות ציבור, כלומר שאינן בבעלות פרטית. אדמות אלו מנוהלות על ידי הממשל הצבאי ואמורות לשמש לצורכי ציבור. בניגוד לדיני הכיבוש הבינלאומיים, רובן המוחלט של אדמות הציבור מוקצה על ידי המפקד הצבאי – באמצעות המינהל האזרחי – לשירות מפעל ההתנחלויות הישראלי בגדה המערבית.

התנחלויות – יישובים ישראליים שהוקמו בשטחי הממשל הצבאי בגדה המערבית באישור ממשלת ישראל. אֲמָנוֹת המשפט ההומניטרי הבינלאומי, כמו גם שורת החלטות של האו"ם ושל מוסדות הקהילה המשפטית הבינלאומית, קובעות כי הקמת יישובים של אזרחי המעצמה הכובשת בשטח הכבוש הינה בלתי חוקית. משמעות הדבר היא שעל פי הדין הבינלאומי, כל ההתנחלויות הן בלתי חוקיות. למרות זאת, בית המשפט העליון נמנע מדיון בסוגיה בטענה שהיא פוליטית. נכון לשנת 2017 מצויות בגדה המערבית למעלה מ-130 התנחלויות.

מאחזים בלתי מורשים – יישובים של אזרחים ישראלים שהוקמו בשטחים הכבושים ללא אישור הדרג המדיני, אך לרוב תוך מעורבות, סיוע ומימון של גופים ממשלתיים שונים. מרבית המאחזים נבנו באופן מלא או חלקי על קרקע פלסטינית פרטית וללא היתרי בנייה. מאמצע שנות ה-90' ועד ראשית שנות האלפיים הוקמו כ-100 מאחזים, למעלה משליש מתוכם הוכשרו בדיעבד או מצויים בהליכי הכשרה על ידי ממשלת ישראל.

הכשרה – הלבנה, "הסדרה", הענקת מעמד חוקי בדיעבד למבנים ויישובים שהוקמו ללא הרשאה ובניגוד לחוק. החל משנת 2011 מלבינה ממשלת ישראל מאחזים בלתי מורשים והופכת אותם להתנחלויות רשמיות (ובלתי חוקיות על פי המשפט הבינלאומי). הפרקטיקה של הכשרת מאחזים כוללת בין השאר קביעת תחום שיפוט, שינוי מעמד הקרקע וקידום תב"ע – תכנית בניין עיר.

בשנת 2017 חוקקה הכנסת, בניגוד לדעת היועץ המשפטי לממשלה, את "חוק ההסדרה" המאפשר להפקיע את זכויות השימוש באדמות פרטיות של פלסטינים עליהן נבנו התנחלויות ומאחזים. נגד החוק תלויות ועומדות עתירות לבג"ץ שהגישו בעלי אדמות פלסטינים, יש דין וארגוני זכויות אדם נוספים, בטענות שהחוק מנוגד למשפט ההומניטארי הבינלאומי ומהווה הפרה בוטה של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ושל זכות הקניין.

תחום שיפוט – גבולות התחום המוניציפלי של רשות מקומית כפי שנקבעו בצו המפקד הצבאי (אלוף פיקוד מרכז). שטחי השיפוט הרשמיים של ההתנחלויות והמועצות האזוריות בגדה מהערבית גדולים בהרבה מהשטח שהן מנצלות בפועל, והם עמדו בשנת 2013 על כ-1.2 מיליון דונם, המהווים כ-63% משטחי C. שטחי השיפוט של ההתנחלויות כוללים את רוב הקרקעות שישראל מגדירה אדמות ציבור (מדינה).

צוות קו כחול – בשנת 1999 הוקם במינהל האזרחי צוות שמשימתו היא לבדוק את ההכרזות על אדמות ציבור שביצעה ישראל בשטחים הכבושים בראשית שנות ה-80'. בשנים אלו, בעקבות פסק הדין בבג"ץ דויקאת – אלון מורה (בג"ץ 390/79), הכריזה ישראל על מאות אלפי דונמים בגדה המערבית כעל אדמות ציבור. מטרת הבדיקה היא לוודא שהליכי הקצאת קרקעות ותכנון יקודמו רק על אדמות ציבור שבהן, לפי עמדתה של ישראל, מותר להקים התנחלויות.
אדמות סקר – במקביל לעבודת צוות קו כחול, מקדמת ישראל "הליכי סקר", שנועדו להכריע את מעמדן של קרקעות נוספות שיש ספק בדבר הזכויות בהן, ולבחון אפשרות להכריז עליהן כאדמות ציבור.

תוכנית מתאר (תב"ע – תוכנית בניין עיר) – מסמך המסדיר את השימושים המותרים בשטח. תוכנית מתאר כוללת פירוט של ייעודי הקרקע: בנייה למגורים, מבני ציבור, מסחר וכו'. תוכניות המתאר בגדה המערבית מאושרות על ידי מועצת התכנון העליונה – גוף השייך למינהל האזרחי וחברים בו אנשי מקצוע רלבנטיים ומשפטנים צבאיים, ללא ייצוג לפלסטינים. בנייה ללא תוכנית מתאר או שימוש בקרקע בניגוד לייעודים הקבועים לה בתוכנית המתאר שבתוקף, היא בלתי חוקית. היתרי בנייה מוצאים מכוחה של תוכנית המתאר והם תנאי להתחלת בנייה כדין. בקרקע שנתפסה בצו תפיסה צבאי מכונה תוכנית המתאר "מערכת הנחיות".

צו תפיסה צבאי – המשפט ההומניטרי הבינלאומי מתיר למעצמה הכובשת לתפוס קרקעות ומבנים פרטיים לצרכים צבאיים הכרחיים ודחופים. צו תפיסה אינו משנה את הבעלות על הקרקע אלא מפקיע באופן זמני את זכות השימוש בה ומעביר אותה לחזקת הצבא, עד שיעבור הצורך הביטחוני ההכרחי והדחוף. בשנים 1979-1967 תפס הצבא הישראלי – בהכשר של בית המשפט העליון (בג"ץ 606/78 איוב ואח' נ' שר הביטחון) – עשרות אלפי דונמים של אדמות פלסטיניות פרטיות בגדה המערבית, רובם לטובת הקמת התנחלויות אזרחיות (ביניהן אפרת, בית אל וקריית ארבע).

בשנת 1979, פסל בית המשפט העליון פרקטיקה זו וקבע בפסק הדין בעתירת דויקאת כי "אין ממשל צבאי יכול ליצור בשטחו עובדות לצרכיו הצבאיים שנועדו מראש להתקיים גם אחרי גמר השלטון הצבאי באותו שטח", ובכל מקרה "השיקול המכריע אשר הניע את הדרג המדיני להחליט על הקמת הישוב הנדון [ההתנחלות אלון מורה] לא היה השיקול הצבאי" (בג"ץ 390/79 דויקאת ואח' נ' ממשלת ישראל ואח'). בעקבות פסק הדין הועתקה ההתנחלות אלון מורה למיקום אחר, וישראל חדלה מלהקים התנחלויות באמצעות צווי תפיסה צבאיים. ואולם, בהתנחלויות שכבר הוקמו על ידי צו תפיסה נמשכה הבנייה, וישראל המשיכה להקים התנחלויות ברחבי הגדה המערבית, בעיקר על אדמות שהוכרזו כאדמות ציבור.

צו בדבר נכסים נטושים (צו מס' 58) – צו צבאי משנת 1967 הקובע כי הממונה על נכסים נטושים מטעם המפקד הצבאי, מוסמך ליטול את החזקה על נכס שבעליו או מי שהחזיק בו כדין עזב את הגדה המערבית. בניגוד לחוק נכסי נפקדים שחל בשטחי ישראל, הצו אינו מבטל את הבעלות על הנכס הנטוש והממונה אחראי לשמור על הנכס למען בעליו, שעם שובם הנכס חוזר לחזקתם. המדיניות הישראלית בשטחים הכבושים קבעה החל משנות ה-80' כי נכסים נטושים אינם יכולים לשמש להקמת התנחלויות, שכן החזקתם בידי הממונה הינה זמנית עד חזרת בעלי האדמות.