בדצמבר 2014 קבע בג"ץ כ יש לפנות את המאחז הבלתי מורשה עמונה תוך שנתיים, מפני שכל המבנים בו נבנו באופן בלתי חוקי וללא אישורים על קרקע פלסטינית פרטית. בשל לחץ פוליטי גדול מצד תושבי המאחז וגורמים בימין, הועלו שורה של הצעות למנוע את הפינוי בפועל, או לכל הפחות לרוקן אותו מתוכן.

באוגוסט 2016, ארבעה חודשים לפני מועד הפינוי, פרסם המינהל האזרחי מפה הכוללת 35 חלקות שנמצאות מסביב למאחז, חלקן במרחק מטרים ספורים ממיקומו המקורי, במסגרת בחינת האפשרות להכריז עליהן כעל "נכסים נטושים" ולהעתיק אליהן את מבני המאחז. הצו בדבר נכסים נטושים קובע כי נכס נטוש הינו נכס שבעליו החוקי עזב את האזור לפני, במהלך או אחרי 7/6/1967. נכס שהמחזיק בו אינו בעליו או שקיימים יורשים לבעל הנכס המצויים באזור, לא נחשב נכס נטוש. לכן, הוכחת הבעלות על אותן חלקות מונעת את קידום המתווה המוצע.

בניגוד לחוק נכסי נפקדים שחל בשטחי ישראל, הצו אינו מבטל את הבעלות על הנכס הנטוש, ועם שובם של הבעלים לשטח יש לאפשר להם לעשות שימוש בנכס. לכן, לא ניתן להעביר את הנכס לבעלות אחרת, אלא רק להשכיר או להחכיר אותו. גם על האפשרות הזאת חלות מגבלות שונות הנובעות מהחובה לנהל את הנכס עבור הבעלים, ואסור לבצע שינויים בנכס עצמו עד לשובם של הבעלים.

היות ומדובר באחזקה זמנית של השטח עד לשובו של הבעלים, מדיניות משרד המשפטים מאז שנות ה-80' היתה שלא ניתן להשתמש בקרקעות נטושות לשם הקמת יישובים יהודיים. את המדיניות גיבשה מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה באותה התקופה, עו"ד פליאה אלבק, שפעלה רבות למציאת מעטפת משפטית שתאפשר את קיום מפעל ההתנחלויות.

בתחילת ספטמבר 2016 הגישו בעלי אדמות מסילוואד, עין יברוד וטייבה, בסיוע יש דין, את התנגדויותיהם להכרזה המוצעת בנוגע לכשני שליש מהחלקות שנבחנו. כמו כן, למינהל הוצגו צילומי אוויר המוכיחים כי רובן המכריע של החלקות היו מעובדות באופן רציף בשנות ה-80' וה-90', עד להקמת המאחז.

ב-16.1.2017 הגישו ראש מועצת הכפר סילוואד ובעלי אדמות בחלקות 28, 29, 30 ו-54, לראש המנהל האזרחי את נימוקי ההתנגדות לביצוע פירוק שותפויות בארבע חלקות הסמוכות למאחז עמונה, שאליהן מתכוונת הממשלה להעביר את תושבי המאחז הבלתי מורשה.

בנוסף להשגה, שורה של בעלי אדמות פלסטינים ואזרחית ישראלית, שבבעלותם קרקעות בחלקות 28, 29, 30 ו-54, הגישו התנגדות למנהל על ההחלטה להכריז על החלקות הללו כעל נכסים נטושים.

השימוש בכלי המשפטי של פירוק שותפויות, נכתב בהשגה, מנוגד למשפט הבינלאומי ולדין הירדני המקומי שחל בגדה. השימוש בו פוגע בזכות הקניין של בעלי האדמות הפלסטינים, מפקיעה את קניינים ללא כל הצדקה ואינו מאפשר להם לעשות שימוש באדמותיהם. פגיעה זו אף עומדת בסתירה להסכמים בינלאומיים שישראל חתומה עליהם, ועשויה להוביל לפנייתם של בעלי הקרקעות לטריבונלים ולבוררויות בינלאומיות, וזאת בהתאם להוראות הסכמי הגנה על השקעות שמדינת ישראל צד להם.