סיפוח הוא פעולה חד צדדית שבמסגרתה מדינה מחילה את ריבונותה, חוקיה וסמכויותיה על טריטוריה שנכבשה בכוח, ומצרפת אותה לתחום שלטונה הריבוני. האיסור על סיפוח שטח שנכבש באמצעות שימוש בכוח הוא אחד מעקרונות היסוד של המשפט הבינלאומי המודרני שהתעצב כלקח ממלחמת העולם השנייה, מתוך ההבנה שהכרה בזכותן של מדינות להרחיב את שטחן באמצעות מלחמה תעודד שימוש בכוח ותערער את יסודות הסדר הבינלאומי. תקנות האג משנת 1907 ואמנת ג'נבה הרביעית משנת 1949 הן הבסיס המשפטי המרכזי לדיני הכיבוש, הקובעות כי כיבוש הוא מצב זמני, שאינו מקנה למדינה הכובשת ריבונות או בעלות על השטח. בהתאם לדינים אלו, סמכויות השלטון בשטח נתונות בידי המפקד הצבאי, האחראי לניהול החיים האזרחיים, לשמירה על הסדר הציבורי ולהגנה על האוכלוסייה המקומית הנחשבת מוגנת. הכוח הכובש נדרש לנהל את השטח בנאמנות ולטובת האוכלוסייה המקומית המוגדרת כמוגנת, עד להסדר שיקבע את מעמדו ועתידו.

מדינת ישראל כבשה את הגדה המערבית, לצד שטחים נוספים, בשנת 1967 ומאז היא שולטת בה במסגרת משטר של כיבוש צבאי. בפועל, מאז תחילת הכיבוש, ישראל מפרה בשיטתיות את חובותיה על פי המשפט הבינלאומי, ובהן האיסור המפורש על העברת אוכלוסיית המדינה הכובשת לשטח הכבוש והאיסור לבצע שינויים ארוכי טווח בשטח הכבוש. במשך עשרות שנים היא פועלת לקיבוע שליטתה בגדה המערבית וליצירת עובדות בלתי הפיכות בשטח, ובכך מפרה גם את עקרון הזמניות העומד בבסיס דיני הכיבוש. לאורך השנים ביססה ישראל בגדה המערבית משטר של שליטה, דיכוי ואפליה ממוסדת בין ישראלים לפלסטינים, העולה לכדי פשע האפרטהייד.

לצד הפרות שיטתיות אלה, ישראל המשיכה במשך רוב שנות הכיבוש לפעול, לפחות למראית עין, בתוך המסגרת המשפטית של דיני הכיבוש. מסגרת זו הציבה מגבלות מסוימות על אופן הפעלת השליטה הישראלית: היא הגדירה את השליטה כזמנית והותירה את המפקד הצבאי, לפחות מבחינה פורמלית, כרשות השלטונית האחראית לניהול השטח. לפחות באופן רשמי מדינת ישראל הציגה את שליטתה על פני הגדה המערבית, לרבות בפני בתי משפט בינלאומיים, כמשטר של תפיסה לוחמתית זמנית הכפוף לדיני הכיבוש.

ואולם, סיפוח אינו מחייב בהכרח הכרזה פורמלית או החלה רשמית של ריבונות. הוא יכול להתבצע גם באמצעות מדיניות וצעדים מעשיים המקבעים את השליטה של המדינה הכובשת בשטח. הכיבוש הישראלי בגדה המערבית מאופיין מראשיתו במדיניות מתמשכת של סיפוח זוחל. אמנם ישראל נמנעה מהכרזה רשמית על סיפוח השטחים שנכבשו, למעט ירושלים המזרחית ורמת הגולן (שסופחו באופן רשמי תוך הפרה בוטה של המשפט הבינלאומי), אבל מדיניות הסיפוח של הגדה יושמה בפועל באמצעים אחרים.

אחד הביטויים המובהקים לסיפוח הזוחל הוא הקמתו והרחבתו המתמשכת של מפעל ההתנחלויות, המבוסס על נישול שיטתי של האוכלוסייה הפלסטינית מאדמותיה ודחיקתה למובלעות. במסגרת פרויקט קולוניזציה זה, פעלה המדינה ל"ייהוד" של השטח הכבוש, בין היתר באמצעות עידוד העברת אוכלוסייה אזרחית ישראלית לשטח הפלסטיני, השקעה מסיבית בתשתיות אזרחיות וביטחוניות להתנחלויות, והשתלטות נרחבת על קרקעות ומשאבי טבע, כל זאת בניגוד גמור לדין הבינלאומי.

במשך מרבית שנות הכיבוש קודמו צעדי הסיפוח תוך שמירה על מראית עין של ציות למסגרת המשפטית של משטר הכיבוש, תוך הימנעות, ככלל, מהפעלה גלויה של סמכויות ריבוניות בגדה המערבית. ואולם, בשנים האחרונות חל שינוי מואץ במדיניות הסיפוח הישראלית, הן בהיקף הצעדים והן באופיים. השאיפה לסיפוח הגדה המערבית לישראל מקבלת ביטוי הולך וגובר במדיניות המעשית של הממשלה לצד הצהרות פומביות של חבריה. ישראל אינה מסתפקת עוד בהעמקת השליטה הקבועה בתוך המסגרת הקיימת, אלא פועלת לטשטש את ההבחנה בין שלטון צבאי זמני לשלטון אזרחי קבוע, ולפרק את המגבלות שמטילים דיני הכיבוש.

מאז הקמת הממשלה ה-37 מתורגם חזון זה לכדי שינוי מבני עמוק באופן שבו ישראל שולטת בגדה המערבית, שבמרכזו עומדת העברת סמכויות אזרחיות נרחבות מידי הצבא לידי גורמים אזרחיים הכפופים ישירות לממשלה שנועדו להחליף בהדרגה את המסגרת השלטונית של כיבוש צבאי זמני במנגנוני שלטון אזרחיים וקבועים. שינוי המשתלב בהצהרות הממשלה על כוונתה לקדם סיפוח, ולו חלקי, של שטחי C, לצד האצה משמעותית של מפעל ההתנחלויות והחלה רחבה של החקיקה הישראלית על מתנחלים.

לפי דיני הכיבוש, ניהול השטח הכבוש מופקד באופן זמני ובנאמנות בידי המפקד הצבאי, הכפוף למגבלות הדין הבינלאומי שנועדו למנוע ממנו לנהוג בשטח כאילו היה חלק מישראל. הממשלה מבקשת לעקוף מגבלות אלה באמצעות העברת השליטה לגורמים אזרחיים ופוליטיים ישראליים, המופקדים על הרחבת ההתנחלויות והשליטה הישראלית, תוך הותרת המעטפת הצבאית על כנה אך ריקונה מתוכן. במקום ממשל צבאי זמני נבנה בגדה המערבית שלטון אזרחי ישראלי קבוע, הפועל למען האינטרסים של המדינה ושל המתנחלים, בעוד הפלסטינים ממשיכים להיות כפופים למשטר צבאי של אפליה שיטתית והפרת זכויות אדם, ללא זכויות אזרחיות ופוליטיות. זהו סיפוח בפועל, המוצג באופן ציני כלפי חוץ כשינוי ארגוני בלבד.

בחזון הסיפוח שמקדם כיום השלטון הישראלי אין כוונה לצרף את תושבי הגדה המערבית כאזרחים שווי זכויות. במקום זאת, ישראל מבקשת להחיל שליטה ריבונית בקרקע, בתכנון, במשאבים ובתשתיות ברוב שטח הגדה, ולדחוק את מיליוני הפלסטינים המתגוררים בה למובלעות נפרדות וצפופות. יישומם של צעדי הסיפוח מקבע את השליטה הישראלית וחוסם את יכולתו של העם הפלסטיני לממש את זכותו להגדרה עצמית, המוכרת במשפט הבינלאומי.

אתר הסיפוח כבר כאן מבקש לרכז החלטות רשמיות, יוזמות חקיקה, פעולות המתבצעות בשטח ושורה של צעדים נוספים שבאמצעותם מקדמת מדינת ישראל את סיפוח הגדה המערבית שנכבשה בשנת 1967. האתר מחולק לכמה קטגוריות מרכזיות, שנועדו להאיר היבטים שונים של תהליכי הסיפוח ולשרטט תמונה כוללת של האופן שבו הם מתהווים ומתקדמים. באמצעות הצגת מכלול זה, מבקש האתר להמחיש כי הסיפוח הישראלי של הגדה המערבית איננו תרחיש עתידי אלא הוא כבר התבצע, גם ללא הכרזה רשמית. במילים אחרות, הקמת התנחלוית ומנגנוני שלטון אזרחיים קבועים לצד החלת סמכויות ריבוניות וניהול השטח כחלק אינטגרלי ממערכת השלטון של מדינת ישראל הריבונית ביססו בפועל שליטה ריבונית קבועה המהווה סיפוח אסור על פי הדין הבינלאומי.