בשבוע שעבר, הגשנו עתירה שקוראת לפנות את המאחז עדי עד, שעצם קיומו גורם לפגיעה קשה בזכויותיהם של שכניו

יום רביעי האחרון, העשירי בדצמבר, היה יום זכויות האדם הבינלאומי, ואין יום מתאים ממנו לעתירה שהגשנו: יחד עם ראשי מועצות הכפרים ג'אלוד, אל-מוע'ייר ותורמוסעיא, ארגון יש דין דורש לפנות את המאחז הבלתי חוקי עדי עד, שעמוד במוקד הדו”ח שלנו משנת 2013, “מסלול הנישול.”

בדרך כלל, כאשר אנחנו דורשים את פינויו של מאחז, אנחנו מסתמכים על חוקי התכנון והבניה. הם תקפים גם במקרה של עדי עד: כל המבנים במאחז נבנו באופן בלתי חוקי וכנגד כולם יש צווי הריסה, צווים שאלוף הפיקוד והמנהל האזרחי בוחרים פעם אחר פעם שלא ליישם. אבל במקרה של עדי עד, הטענה שלנו עמוקה יותר: הבעיה עם עדי עד היא לא רק הפרת חוקי הבניה, אלא שעצם קיומו של המאחז גורם, בהכרח, להפרת זכויות האדם של תושבי הכפרים השכנים.

ובלשון העתירה שלנו,

“אי חוקיות המאחז ומבניו איננה מהווה רק פגיעה בעקרון שלטון החוק ובעקרון תקינות פעילות הרשות השלטונית אלא כי עצם קיומו והצורך לספק לתושביו הגנה, מובילים בהכרח לפגיעה קשה מנשוא במרקם חייהם של העותרים וביכולתם לממש את זכויות היסוד המוקנות להם. בהמשך ישיר לכך, קיומו של המאחז בשטח מהווה פתח לחיכוכים, לגילויי אלימות, להשחתת רכוש ולהרחבת ההשתלטות על קרקעות נוספות וזאת היות והעותרים אינם בנמצא בכדי לפקח ולשמור על רכושם הפרטי.”

המאחז עדי עד יושב על אדמות הכפרים ג’אלוד, אל-מוע’ייר, קריות ותורמוסעיא; 26% מהשטח הבנוי של המאחז יושב על אדמות פלסטיניות פרטיות, והשאר על "אדמות ציבור", שהוקצו ע"י החטיבה להתיישבות. השטחים החקלאיים הפלסטיניים סביבו מוגדרים כקרקע פרטית לא מוסדרת. כתוצאה ישירה מהקמת המאחז, תושבי ארבעת הכפרים הללו איבדו בעקביות גישה לאדמות שלהם, ומצאו את עצמם קורבנות לאלימות מצד אזרחים ישראלים. הצלחנו לתעד, בין 1998 ל-2012, 96 אירועים פליליים שאירעו סביב למאחז. חשוב לציין שאלה לא כל האירועים הפליליים שהתרחשו סביב המאחז, אלא רק האירועים שהצלחנו לתעד; יש להניח שמספר התקריות האמיתי גבוה באופן ניכר. רוב האירועים הללו היו אירועים של גניבה או פגיעה ברכוש, אבל 22% מהם היו אירועים של תקיפה פיזית, או איום בנשק. משטרת ש”י, כהרגלה, הפגינה אוזלת יד: מבין 56 המקרים שבהן הוגשה תלונה למשטרה ושטופלו על ידי יש דין, 46 – קרי 80% – נסגרו בשל כשלון משטרתי בחקירה. יש לציין שמאז פרסום הדו"ח, באפריל 2013, תיעדו תחקירני יש דין עוד 13 עבירות סביב עדי עד, אחת מהן עבירת אלימות.

לאלימות סביב עדי עד יש סיבה אידיאולוגית ברורה: הרצון להטיל אימה על הפלסטינים ולנשל אותם מאדמתם. על האדמה הזו משתלטים האזרחים הישראלים במהירות. ב-1998, שטח המאחז עמד על 15,554 מ”ר; ב-2010, גודל השטח צמח ל-465,321 מ”ר – כלומר, גדל פי 30. בעדי עד, נכון למועד פרסום הדו”ח שלנו, התגוררו 26 משפחות.

בשל נוכחותן של 26 המשפחות הללו, התדרדר קשות מצבם של הכפרים שאדמתם נתפסה על ידי עדי עד. הכפרים הפלסטיניים חיים מחקלאות. הפחד מיציאה לאדמות כאשר אתה עשוי להיות מותקף על ידי פורעי חוק, בידיעה שאיש לא יגן עליך ושהשליט באזור יפנה את מבטו הצידה, גורם לכך שהכפרים ננטשים. אין לנו נתונים לגבי מוע’ייר ותורמוסעיא, אבל קריות ננטש ברובו: 6,000 תושבים כבר עזבו אותו, ונותרו בו רק 2,800. את ג’אלוד נטשו 400 מתוך אלף תושבים.

עצם נוכחותו של עדי עד פוגעת בזכותם של הפלסטינים לרכושם – ויש להדגיש שמדובר בקהילה שמתקיימת במידה ניכרת על חקלאות, ושהאדמה היא מקור פרנסתה –  וזאת בסיוע של הרשויות. שכן עם הקמת המאחז, מיהר הצבא להגדיר אזורים אסורים בכניסה לפלסטינים סביב המאחז. לעתים מדובר היה בפקודה בעל פה בלבד, בלתי מתועדת, כלומר פקודה שאין אפשרות בפועל לערער עליה; לעתים היו אלו פקודות רשמית. אבל במקום שבו התנגשו זכויות הקניין של הפלסטינים עם האין-זכויות של הפולשים לקרקע, הצבא התייצב – וממשיך להתייצב – פעם אחר פעם בצד הפולשים. לא רק זכות הקניין של התושבים הפלסטינים נפגעת, אלא גם זכותם לחופש תנועה וזכותם לעבודה. הקרקעות של הכפרים, שאליהן נמנעת גישת הפלסטינים, נמצאות בשטח סי.

כל העוול הזה, כדי לאפשר ל-26 משפחות לחלוש על שטח בגודל 465,321 מ”ר – והשטח הזה לא כולל שטחים נרחבים הרבה יותר סביב המאחז, אליהם נאסרת כניסת הפלסטינים דרך קבע. למען רווחתן של 26 משפחות מהעם הנכון, הפך קריות לכפר רפאים וג’אלוד איבד 40% מתושביו. למען רווחתם של בני עם האדונים, שנשפטים על פי מערכת משפט אחת בעוד שכניהם נשפטים באחרת, קיומם הכלכלי של ארבעה כפרים עומד בסכנה – ותושביהם מוצאים את עצמם חסרי הגנה מפני בריונות אידיאולוגית.

ועדי עד הוא רק מאחז אחד. יש כ-100 מהם, ועוד כ-100 התנחלויות. הסיפור של עדי עד חשוב, והעתירה לפינויו הכרחית, משום שעדי עד הוא מיקרוקוסמוס שמצביע על המקרוקוסמוס: על מצבם של מיליוני פלסטינים שזכויות האדם שלהם מופרות מדי יום, הן על ידי אזרחים ישראלים שעוברים על החוק פעם אחר פעם באין חשש, הן על ידי הרשויות שהן הגב שמאחורי אותם עבריינים. הרשויות שמצד אחד מספקות למאחזים את יכולת הקיום בניגוד לחוק, מצד שני מפעילות אלימות כלפי הפלסטינים למען האינטרסים של בעלי המאחזים, מצד שלישי שוללות מן הפלסטינים את היכולת להפגין או למחות, ולסיום מצפות את כל הפרת הזכויות המסיבית הזו בטענה שהן מתגוננות מפני “הפרות סדר.”

ומהו הסדר שהן כה חוששות שיופר? הסדר הוא עדי עד. השתלטות שיטתית על אדמות, תוך הטלת אימה על תושבים, במטרה לייאש אותם מהיכולת לשמור על רכושם, זכויותיהם, כבודם. שר הכלכלה קורא לזה “תכנית ההרגעה,” והמטרה שלה היא סיפוח שטחי סי; 20 שנים קודם לכן קרא לזה רחבעם זאבי “טרנספר שקט” – למרר את חיי הפלסטינים עד שיעזבו. בקריות וג’אלוד, השיטה הזו כבר הוכיחה את עצמה.

פינוי עדי עד, מורסה מדממת, לא יביא קץ לכיבוש. יש, כאמור, הרבה מאד מאחזים, הרבה מאד התנחלויות. אבל הוא יקבע מסמרות, הוא יאמר שיש סיכוי למאבק לא אלים, שקט, נחוש. הוא יאמר שבסופו של דבר, זכויות חוזרות לבעליהן. הוא יצהיר שלא תמיד חוסן, שעל ביצוע עבירות יש לפעמים מחיר. ספק אם יש מתנה גדולה מזו ליום זכויות האדם. הנה מבחנו של בית המשפט שאומר שהוא בית הדין הגבוה לצדק. היעמוד בו?

לקריאת העתירה המלאה, לחצו כאן