החלטת הפרקליט לעניינים מבצעיים להסתפק בענישה משמעתית בפרשת האלימות בג’ילזון שופכת אור על דרך ההתחמקות של חיילי צה”ל מאחריות פלילית 

בתחילת חודש יוני 2015, פקדה את חיילי גדוד הנח”ל החרדי תקלה מבצעית מצערת. קבוצה מחייליו היכתה את שאדי מחמוד אלעבד ע’ביש מכות קשות, תוך שהם מקללים אותו בזמן שהקצין שלהם עומד מן הצד בחוסר עניין. החיילים המשיכו להכות את ע’ביש גם כאשר היה כפות ועל הקרקע. לרוע מזלם, החיילים צולמו  בווידאו, שהופץ  ברחבי העולם עד כדי כך שאפילו התקשורת הישראלית נאלצה להתייחס אליו, ותוך זמן קצר דובר צה”ל מצא את עצמו במצוקה המוכרת. אבל אי אפשר לומר שצה”ל לא מתורגל: במהירות, ביצע הצבא את התמרון המקובל במצבים כאלה, והחיילים הועמדו לדין משמעתי. המ”פ ננזף על ידי המח”ט, שני חיילים אלימים במיוחד נידונו ל-28 ימי מחבוש על תנאי, וחייל שקילל את ע’ביש קיבל את העונש שכל חייל יעיד שהוא החמור יותר – הוא נידון ל-30 ימי ריתוק.

לכאורה, סוף לסיפור. או שלא. האלימות של החיילים כלפי ע’ביש כלל לא היתה אמורה להסתיים בדין משמעתי, זו עבירה פלילית מובהקת. לכן שלחה עורכת הדין שלנו, אמילי שפר עומר-מן, מטעמו של אביו של קורבן העבירה מכתב בהול לפרקליט הצבאי הראשי, עם העתקים לתובע הצבאי הראשי ולפרקליט לעניינים מבצעיים, בדרישה להעמיד את החיילים לדין פלילי.

במכתבה ציינה עו”ד שפר עומר-מן, בין השאר, ש”עם כל הכבוד לדין המשמעתי, המיועד לשמור על הסדר והמשמעת בצבא, המקרה דנן אינו בר אופי משמעתי אלא אופי פלילי גרידא. מדובר בהפעלת כוח ברוטלי שלא רק שאינה מידתית אלא שאינה חוקית, לא על פי המשפט הישראלי ולא על פי המשפט הבינלאומי. למעשה, וכידוע לך וודאי, הכאתו של עציר בעת שהוא כפות יכולה לעלות לכדי פשע מלחמה.” בין סעיפי החוק הישראלי הרלוונטיים ציינה עו”ד שפר עומר-מן את תקיפה בנסיבות מחמירות, פשע שהעונש עליו יכול להגיע לשש שנות מאסר.

ימים ספורים לאחר מכן, קיבלנו את תשובתו הצפויה למדי של הפרקליט לעניינים מבצעיים, סא”ל אדורם ריגלר. הוא דחה את הדרישה להעמיד לדין את החיילים בהליך פלילי, וציין שכבר היה כאן הליך משמעתי, וטען ש”אין להקל ראש בעונשים המשמעתיים שהוטלו על החיילים.” בדקתי שוב וכפי שחשבתי, הסתבר שמספר ימי המאסר בפועל שנגזרו על החיילים בדין המשמעתי אכן היה אפס. אפס ימי מאסר לעומת שש שנות מאסר. הממ. יש פה פער מסוים.

מתרחש פה תרגיל עגום וקבוע. חוק השיפוט הצבאי קובע שעל עבירות שעונשן לא יותר משלוש שנות מאסר, אפשר גם לבחור בדין משמעתי ולא בדין פלילי. יש להניח שכאשר כתבו את החוק, הכוונה היתה חיובית: למשל, לצמצם את הביורוקרטיה הצבאית ולאפשר לצבא להתנהל ביתר מהירות וקלות.

אבל, בפועל, הסעיף הזה בחוק השיפוט הצבאי מאפשר למפקדים  להושיט לחיילים שלהם מסלול מילוט מדין פלילי. כל פעם שמתרחשת “תקלה” כזו, האינסטינקט של המפקד הוא להודיע לחייל שלו שיגיע אליו לחדר על מדי א’ וכומתה, לארגן הליך זריז, ולסגור את התיק. לפצ”ר יש סמכות להעמיד לדין פלילי חיילים שכבר הועמדו לדין משמעתי, או להורות על הליך משמעתי בעצמו; אבל לשם כך הוא צריך להתערב. וההודעה של היחידה שהיא כבר טיפלה בתיק היא מחסום פסיכולוגי-ארגוני ניכר. ברגע שאתה סוגר את התיק בדין משמעתי, אתה מוריד מעליך כאב ראש ענק מבחינת יח"צ. התיק נסגר ומהר, אבל אי אפשר להעלות טענה שהוא הוזנח. אף אחד לא צריך לעמוד למשפט שיכול לקחת חודשים, והחיילים לא צריכים להכנס למצב שבו האינטרס שלהם נוגד את זה של מפקדם.

לצורך כך, כמובן, יש נסיון לשנמך עבירות: תקיפה חמורה הופכת להתנהגות בלתי הולמת, או משהו דומה. התעללות בעציר ועינויים הופכים לאי-עמידה בפקודות. עבירות שהעונש עליהן גבוה משלוש שנים נמעכות כך שיתאימו לסד של שלוש השנים שמאפשר העמדה לדין משמעתי. אם תזכרו את הריגת בני הדודים קוואריק – המקרה המפורסם שבו טיפלנו, ובו דובר צה”ל דיווח על כך שחיילים הותקפו בקלשון ואחר כך נאלץ להודיע שזה היה בעצם מזרק, בעוד שמחומר החקירה כלל לא ברור שהיתה בכלל תקיפה של החיילים – כנגד החיילים המעורבים ננקטו צעדים משמעתיים בלבד. איך הרג של שני בני אדם הופך להליך משמעתי? או שההרג היה מוצדק, ואז אין מקום לשום הליך בכלל, או שהוא לא היה מוצדק, ואז ההליך המתבקש הוא פלילי; או שהיתה רשלנות פושעת, שבדוחק ניתן לשנמך אותה להליך משמעתי.

כפי שהתריעה עו”ד שפר עומר-מן במכתבה, "לא די בכך שהעונשים שהוטלו על החיילים שהיו מעורבים באירוע זה אינם הולמים את כובד מעשיהם, אלא שההחלטה להמנע מפתיחה בחקירת מצ”ח מוסרת מסר מובהק הן לחיילי צה”ל והן לאזרחים הפלסטיניים, שניתן לנקוט באלימות אכזרית ובלתי מרוסנת כלפי פלסטינים שאינם מהווים כל סכנה – ואף להתפס במעשה – ולצאת ללא רישום פלילי".

הבעיה העיקרית כאן היא פגיעה בקורבנות: המעבר מדין פלילי לדין משמעתי הוא מעבר מדין שמקדם את ערכי החברה, שאומר שמבחינה חברתית מעשים כאלה אינם נסבלים, לדין שכל מהותו היא לשמור על תפקוד הצבא. הערכים של הדין הפלילי, קיומה של חברה מתוקנת, נדרסים.

אבל יש כאן בעיה נוספת. מוסר של שתיקה משחית את כל השרשרת. מפקד שנרתע מצעד בלתי פופולרי ומאכיפת סמכותו יגלה שהוא יידרש לחזור על כך פעם אחר פעם. כשהפרקליטות הצבאית נמנעת מלעשות את תפקידה, להתערב ולהגיש כתבי אישום פליליים, היא בפועל מחלישה את המפקד, לא מחזקת אותו.

המטרה של דין משמעתי היא למנוע בדיוק את זה: הוא מיועד לכפות משמעת קפדנית, לעתים חסרת הגיון או תוחלת, פשוט משום שארגון היררכי כמו צבא לא יכול להתקיים אחרת. כשהדין המשמעתי משמש לטיוח של עבירות פליליות – וזה בדיוק מה שקרה פה – הוא לא מקדם את המשמעת; הוא מערער אותה. וזה צריך להפחיד כל אדם שחושב שעל כל מגרעותיו, אין מנוס אלא לקיים צבא.