איך נסיעה שגרתית הופכת לסיוט, בחסות מערכת החקירה הישראלית

זה התחיל בנסיעה פשוטה בתחילת ינואר 2016. זאהדה פאדי עווני תוופיק וחברו, ג׳אנם נאאל גמאל חרבי טייב, נסעו ממזרח ירושלים לא-ראם, שם משך תוופיק כסף מהבנק. בדרך חזרה, הם עצרו במחסום חיזמא. במקום נכחו מספר אנשי משטרה צבאית, מג”בניקים, ומאבטחים פרטיים.

שוטר צבאי בדק את תעודת הזהות של תוופיק ואישר לו להמשיך בנסיעה. אבל, שניות ספורות אחר כך, צעק החייל לעברו “עצור, עצור”. תוופיק בלם, והחייל הגיע אל המכונית ודרש לדעת “למה הסתכלת על הבחורה,” כשהוא מתכוון לאחת החיילות. תוופיק הכחיש שהסתכל עליה אבל החייל הורה לו בכל זאת לעצור את המכונית בצד.

נקפיא רגע את התמונה. חייל ישראלי מעכב סוחר פלסטיני במחסום כי לדעתו, האחרון עלב בחיילת – לא במעשה, לא בדיבור, אלא במבט. אפילו אם היינו מקבלים את הטענה המופרכת שדי במבט כדי לאפשר עיכוב, הרי שמי שמתלוננת איננה החיילת, המתלונן הוא חייל, שכנראה חש עצמו נפגע מפגיעה בתמותה.

זמן קצר לאחר שתוופיק וטייב עוכבו, הגיע למקום שוטר מג”ב. זה לקח מהם את תעודות הזהות והלך. הוא חזר כעבור כמה דקות, הורה לתוופיק לצאת מהמכונית, ולעיניו קרע את ספח תעודת הזהות של טייב. תוופיק דרש ממנו להזדהות,  אך השוטר סירב.

טייב שאל את השוטר מה הוא עושה, והשוטר ענה לו: "תכף תראה". הוא הודיע שהוא “צריך לפרק את הרכב”, והחל להשליך את תכולתו על הרצפה – בכלל זה שני ספרי קוראן, ניירת, ואת מושב התינוק שבמכונית. טייב ניסה בשלב זה להתקשר למשטרה, אך השוטר חטף את הטלפון מידיו.

אחרי מפגן ההתעללות הזה, הורה השוטר לשניים להשיב את הציוד למכונית. כשהם עשו זאת, פיברק השוטר דו”ח תנועה נגדם, או העמיד פנים כאילו הוא עושה זאת: הוא התקשר למשטרה, מסר את מספר הרכב, ואמר שיש להוציא להם קנס בסך 500 ש”ח “והנהג מודה”, הוא הוסיף. עד כה, ככל הידוע לנו, לא התקבל דו"ח כזה.

באופן בלתי צפוי, ירדו באותו הזמן מאוטובוס במחסום שתי אחייניות של תוופיק. הוא ניגש לשוחח איתן, ואז התנפל עליו לפי עדותו השוטר והחל להכות אותו, בין השאר באמצעות קת הרובה שלו. השוטר גרר את תוופיק אל מתקן בידוק המשאיות, שם אין מצלמות, ושם המשיך להכות אותו. לאחר מכן, על פי העדות, הוא הוציא את חבילת המזומנים שמשך תוופיק מהבנק מכיסו של תוופיק, ולקח אותה. הוא אמר לתוופיק: אם אראה אותך שוב במחסום הזה, אהרוג אותך.

ותוופיק האמין לו.

למה הרשה לעצמו שוטר מג”ב להתנהג כמו שודד דרכים? כי הוא ידע ששום דבר לא יקרה לו. הוא ידע שדרישה לצדק היא לא עניין אישי יותר, הוא לא עניין לגבר שחוזר מושפל הביתה, ושאין כמעט סיכוי שהוא ייצא למלחמה פרטית. יש לנו מערכת צדק, בתי משפט. וגם השוטר שהפך על פי החשד לשודד וגם תוופיק יודעים שכשזה מגיע לפלסטינים, היא לא קיימת אלא על הנייר.

הגשנו, מספר ימים אחרי התקרית, תלונה בשמם של תוופיק וטייב למח”ש. אבל בואו נאמר שאם יהיה כאן כתב אישום, זו תהיה הפתעה גדולה. השוטר לא פעל לבדו: יש במחסום, כאמור, עוד שוטרים, ויש שוטרים צבאיים, ויש מאבטחים פרטיים. אף אחד מהם לא התערב, למרות שטייב פנה לאחד השומרים הפרטיים ודיבר איתו. טייב התקשר פעמיים למשטרה תוך כדי האירוע; הוא קיבל את התשובה שכל ישראלי מכיר, “תבוא להגיש תלונה”. הוא דווקא הגיע, אבל בתחנה המליצו לו ללכת למח"ש.

מח”ש כבר יודעת, היא יודעת שנים, שלמשטרת ישראל יש תרבות שקר. ראש מח”ש לשעבר, הרצל שבירו, אמר את זה בעצמו. והוא לא היה הראשון: ועדת אור קבעה שבמשטרה “יש תרבות של שקר וטיוח”. ועדת אור, כזכור, התייחסה להריגתם של 13 פלסטינים-ישראלים על ידי שוטרי משטרת ישראל.

עכשיו, אומרים לנו נשמות טובות: לכו למח”ש. הם שוכחים שמח”ש סוגרת שני שליש מהתיקים בלי לערוך בהם שום פעולת חקירה, וששיעור ההצלחה שלה בתיקים שהיא טורחת לבדוק לא מעודד.

אבל שימו לב: אתם משלמים את המשכורת של השוטר מחיזמא. אתם אחראים עליו. כשמח”ש תגנוז את התיק שלו, היא תעשה את זה בהסכמתכם. בהסכמתכם שבשתיקה, בהסכמתכם בחוסר ידיעה – אבל בהסכמתכם. אתם האזרחים, אתם בעלי הבית. המצב הזה מזעזע אתכם? קומו ועשו משהו; למשל, הציפו את תיבת הדואר של מח"ש במכתבים ששואלים על הנושא (הכתובת שלהם היא ת.ד. 45208, רח' הרטום 8, הר חוצבים, ירושלים 91450), או שתפנו לחבר כנסת מהמפלגה שלה הצבעתם ושאלו אותו האם הוא חש בטוח כששוטר שמבצע מה שהוא לכל דבר ועניין שוד ממשיך ללבוש מדים. אם יש משהו שמרתיע את מח"ש, זו חשיפה ציבורית.

ובכן, אתם הציבור.