צה”ל לא עומד בחובתו להגן על החקלאים הפלסטינים מפני הפושטים הישראלים. לא יכול או לא רוצה?

מתישהו השבוע דיברו ב”לונדון וקירשנבאום” בזעזוע על אלימות כלפי מוסלמים, בעוד נציגי המשטר – שוטרים וחיילים חמושים – עומדים מן הצד ואינם מתערבים. מטרת האלימות, כך נמסר, היא נישולם של המוסלמים מאדמתם.

אין ספק, קשים החיים בבורמה.

 חבל רק שה”ה לונדון וקירשנבאום לא מפנים את מבטם לא אל בורמה הרחוקה – מי יתן שתשתחרר בקרוב מן החונטה השולטת בה – אלא אל מה שמתרחש במקום הרבה יותר קרוב. אמנם, זה קורה מאחורי הרי החושך, במקומות עם שמות משונים כמו ג’אלוד ואל מוע’ייר, קריות ותורמוסעיא, אבל הם רק כמה עשרות קילומטרים מהאולפן של שני הזקנים מן החבובות.

 אבל, כמובן, העורך לא היה מעביר את זה. דיווחים על מה שנעשה בשמנו ובכספי המסים שלנו היו מצניחים את הרייטינג.

 []

 בסדרת הפוסטים שתיארה את מעשי הגזל והנישול שבמוקדם עומד המאחז עדי עד – מהפוסט הכללי, עבור בתיאור היעדר אכיפת החוק וכלה בתיאור הנזקים לפרנסתם של התושבים – עובר כחוט השני קו משותף אחד: חוסר נכונותו של הריבון בשטח, קרי צה”ל, לעשות את תפקידו על פי המשפט הבינלאומי ולהגן על הפלסטינים. המשפט הבינלאומי בנוגע לשטחים כבושים – וישראל מחזיקה את השטחים מתוקף תפיסה לוחמתית – קובע כי הכוח הכובש חייב להגן על התושבים המקומיים. הוא גם אוסר על העברת אוכלוסיה לשטח הנכבש, מרצון או שלא מרצון, אבל לא זה הנושא שלנו כרגע.

בג”צ קבע כבר ב-2006 (בג”צ רשאד מוראר) כי על צה”ל ליישם ארבעה עקרונות בשמירת זכויותיהם של פלסטינים לעבד את אדמתם. העקרון הראשון הוא הגנה. “ראשית, יש לפעול להבטחת בטחונם של החקלאים הפלסטינים המגיעים לעבודה החקלאית וככל שהדבר נדרש, להגן עליהם בעת שמתבצעת העבודה החקלאית. את ההגנה על החקלאים יש לפרוש תוך מינימום הפרעה לעבודה החקלאית.” בפועל, שבע שנים אחרי הפסיקה ההיא, צה”ל מאפשר לחקלאים הפלסטינים גישה מוגבלת לחלק מהאדמות שלהם, כפעמיים בשנה – ובשורה ארוכה של מקרים, כאשר מתנחלים מגיעים למקום, החיילים מצווים על הפלסטינים לחזור הביתה. לרוב, הם גם נמנעים מהגנה עליהם, או מחובתם החוקית לעצור את הפורעים.

 ההנחיה השניה קובעת כי על צה”ל לאפשר לחקלאים הפלסטינים גישה חופשית ככל האפשר לאדמותיהם. בג”צ כתב כי “שנית, יש ליתן הנחיות ברורות וחד-משמעיות לכוחות הפועלים בשטח כיצד לנהוג כדי לא למנוע מהתושבים הזכאים לכך גישה לאדמותיהם, אלא בהתקיים בסיס לכך בדין.” אלא שבפועל, כאמור, צה”ל מונע את כניסתם של הפלסטינים לחלקים ניכרים של אדמתם. הגבלות כאלה אינן מוטלות, מטבע הדברים, על המתנחלים – ומייסד עדי עד, בועז מלט, הורשע בהסגת גבול לאחר שמטע זיתים נבזז.

 ההנחיה השלישית פשוטה: “יש להקצות כוחות כדי להגן על קניינם של התושבים הפלסטינים.” אלא שצה”ל, כפי שעולה מדו”ח פנימי של מבקר משרד הבטחון, איננו רואה את ההגנה על אדמה חקלאית פלסטינית, כל זמן שהפלסטינים אינם בפועל עליה, כחלק מתפקידו. מבקר משרד הבטחון המליץ ב-2006 על הקצאת כוחות לשמירה על הפלסטינים “לאורך כל השנה, ביום ובלילה, ולא רק בעונת המסיק.” אז הוא המליץ.

 ההנחיה הרביעית של בג”צ כמו סותתה על קרחון: “יש לבחון את התלונות המועלות על ידי התושבים הפלסטינים לגופן ולמצות את החקירה בהקדם האפשרי. יש לפתוח לאלתר בחקירות כאשר מתקבל מידע בדבר מעשה התנכלות ואף ליזום סיורים מטעם כוחות הצבא והבטחון שתכליתם לגלות מעשים כאלה… לפיכך יש לשכלל את מנגוני האכיפה – החקירה וההעמדה לדין. […] על המשיבים לפעול באופן עצמאי על מנת לאתר את מפירי החוק, למצות עמם את הדין, ולשקול באילו אמצעים ניתן לנקוט על מנת שהפרות החוק הבוטות לא יישנו.”

 על הדברים כפי שהם מיושמים בפועל בשטח אמרו השופטים מילים חריפות מאד: “כאשר התכלית המבוקשת היא הגנה על ביטחון החקלאים הפלסטינים מפני מעשי אלימות המופנים נגדם, הרי שראוי הוא כי האמצעי המתאים יופעל כנגד הגורם המסכן, דהיינו כנגד אלה המבצעים את התקיפות על החקלאים הפלסטינים. דא עקא, שבבואו להגן על החקלאים הפלסטינים, בחר המפקד הצבאי לפעול שוב נגדם, גם כאשר הם הקורבן להתקפות.” במקום אחר בפסק הדין נאמרו דברים נוקבים אף יותר: “מדיניות המונעת מפני תושבים פלסטינים להגיע לאדמות השייכות להם, לשם השגת תכלית של הגנה עליהם מפני התקפות המכוונות נגדם, הינה כמדיניות המצווה על אדם שלא להכנס לביתו על מנת להגן עליו מפני שודד האורב לו שם על מנת לתוקפו.” ההדגשות שלי. לא יכולתי לכתוב את זה טוב יותר.

 השופטים, כפי שאפשר לראות, מ ז ו ע ז ע י ם מהעובדה שצה”ל וכוחות הבטחון – המשטרה פועלת בגדה מכוח צו של צה”ל – לא עושים דיים כדי להגן על הפלסטינים. מותר לתהות אם למערכת המשפט אין זכרון ארגוני כלל: דברים דומים מאד נכתבו בדו”ח קרפ, שנכתב לפני יותר מ-30 שנה, ובדו”ח שמגר (הראשון, זה שאחרי הטבח במערת המכפלה), וכמובן בדו"ח ששון, שהוקדש כולו לשאלת המאחזים. יותר מ-30 שנה מערכת המשפט מקוננת על העדר שלטון חוק בגדה המערבית; אולי הגיע הזמן להכיר בכך שמעולם לא היה שם דבר כזה.

 []

 הבעיה המרכזית היא, כאמור, צה”ל. הוא מרשה לעצמו להתעלם מההנחיה השלישית והקריטית של בג”צ, הקצאת כוחות כדי להגן רכושם של הפלסטינים. הסיבות לכך לא מסובכות. כפי שהוכיחה ההתנתקות, היכולת של צה”ל להתמודד עם מתנחלים נחושים ירודה למדי, והוא זקוק לכוחות גדולים מאד כדי לבצע משימות מולם. אכיפת ההנחיה הזו היתה מצריכה את צה”ל לגייס הרבה יותר מילואים, כי הכוחות שלו לא מספיקים לביצוע המשימה.

 ואולי זה היה צעד חיובי: אולי כך היו הישראלים מתוודעים למחיר המאמיר של הכיבוש. אלא שצה”ל נמנע מלבצע את ההנחיה, כאשר הפלסטינים הם אלה שכרגיל משלמים את המחיר. וגם זה לא מסובך להבנה: צה”ל וחייליו התאמנו במשך עשורים לראות בפלסטינים אויב, וחיילים ששירתו בשטחים הורגלו לראות במתנחלים אזרחים שעליהם יש להגן. היפוך המצב הזה – ראיית הפלסטינים לא כאויב אלא כאזרחים מוגנים, וראיית המתנחלים לא כאזרחים או חלוצים אלא כפורעים – הוא כנראה קצת יותר מדי דיסוננס קוגניטיבי לחיילי צה”ל.

 התוצאה, כפי שמוכיח כל מקרה היסטורי של כיבוש, היא שהצבא לא מסוגל במקביל לבצע את משימות הכיבוש שלו ולהתייחס אל הנכבשים כמי שהוא אחראי להגנתם. אי אפשר לראות אדם בו זמנית כאויב וכראוי להגנה. זו אחת הסיבות לכך שכיבוש אמור להיות קצר. כיבושה של גרמניה הנאצית, שאין חולקים על כך שהיתה מדינה מסוכנת שבמסוכנות, הסתיים בחלקה המערבי ב-1955, כלומר עשר שנים אחרי הכיבוש; וממשלה עצמאית במידה ניכרת הוקמה שם כבר ב-1949. הכיבוש של יפן הקיסרית, שביצעה פשעי מלחמה קשים שכמעט ואינם מוכרים בישראל, הסתיים תוך זמן קצר אפילו יותר, ב-1952.

 הכיבוש הישראלי נמשך כבר כמעט 46 שנים. זה לא מצב נורמלי והוא לא יכול להיות נורמלי. אם צה”ל לא רוצה להמשיך ולשמש ככלי נישול של חפים מפשע, הכיבוש חייב להפסק.