שיתוף פעולה

התלונה הבאה התקבלה ממ., תושב כפר סמוך לקלקיליה:

"אתמול בשבע וחצי בערב היינו כולנו בבית. פתאום שמעתי רעש בחוץ, כולל רעש מנוע של רכב צבאי. לא יצאנו מהבית והצצתי מהחלון. ראיתי ג'יפ צבאי העומד ממערב לבית, כ-150 מטר במורד הדרך לכיוון מרכז העיירה. ראיתי גם קבוצה גדולה של מתנחלים נעה על הדרך הגובלת עם ביתי. לפני גוש המתנחלים נסע ג'יפ צבאי וגם אחריו. השמש כבר שקעה אבל יכולתי לראות את המתרחש בחוץ משום שליד ביתי יש עמוד תאורת רחוב. פנסי הג'יפים דלקו וחלק מהמתנחלים נשאו פנסים. פתאום שמענו אבנים נופלות על הבית, על החממה ואל תוך החצר. למזלנו, כל חלונות הבית מרושתים כך שאבנים לא חדרו פנימה.

"החיילים נשארו בתוך הג'יפים שלהם במהלך כל האירוע. זריקת האבנים נמשכה כ-10 דקות. כשהמתנחלים עברו ליד הבית, לדעתי היו שם כ-200 איש ואישה, הם צעקו: "ערבים מלוכלכים," "לכו לסעודיה," "מוות לערבים." המתנחלים המשיכו לצעוד לכיוון מרכז העיירה והשתרר שקט. יותר מאוחר חלק מהמתנחלים חזרו ונעמדו ליד מיכל המים שלי.
"התקשרתי מיד לעיריה ולתושבים אחרים ודיווחתי להם על המתרחש. איש לא בא לעזור לנו אבל סיפרו לנו שבמרכז העיירה, עמדו ארבעה ג'יפים נוספים של הצבא שהשתמשו בגז מדמיע על מנת למנוע כל נסיון של התקהלות תושבי הכפר שהיו אולי מנסים להדוף את המתנחלים.

"לדעתי היתה כאן פעולת הפחדה והטרדה של המתנחלים, בתיאום עם הצבא. אמנם לא נגרם נזק פיזי לבית או לחממות, אבל אשתי ובנותי מאד מבוהלות עד לרגע זה. הגשתי תלונה למת"ק הפלסטיני."

מה שאנחנו רואים כאן, כמו בהרבה יותר מדי מקרים, הוא התפרעות ואלימות מצד מתנחלים, כאשר צה"ל – שאמור להגן על התושבים מפני המתנחלים – עומד מן הצד. לצורת ההתנהלות הזו של צה"ל, שאין להגדיר אותה אלא כשיתוף פעולה עם הפורעים, יש היסטוריה ארוכה מאד. אחד המקרים המוקדמים הוא "ליל הבקבוקים", שבו הסתערו מתנחלים בהנהגת דניאלה ווייס על קלקיליה, וניפצו בקבוקים על קירות הבתים. החיילים שהיו במקום לא עשו דבר, אם כי הקצין שלהם יאמר אחר כך לתקשורת ש"זה היה פוגרום." אף אחד לא דרש ממנו להסביר למה, בהתקלו בפוגרום, הוא לא עשה דבר. לרוע מזלה של ווייס האירוע הוקלט, והיא אפילו הורשעה. במסגרת המסורת הרחמנית של בתי המשפט עם מתפרעים מתנחלים, היא קיבלה קנס ועונש על תנאי.

במקרים קיצוניים, שיתוף הפעולה בין הצבא ובין המתנחלים מתהדק עוד יותר. אחרי הרצח של בני משפחת פוגל באיתמר, ביצע הצבא עצמו הרס רחב בכפר עוורתא, כאשר החיילים גורמים נזק מכוון למזון ולרכוש – אבל זה לא סיפק את החיילים, ומתנחלים דיווחו שהחיילים איפשרו להם לעבור את המחסומים שלהם כדי שיגיעו לעוורתא ויזרעו שם עוד הרס. במקרה אחד, נטען, העניק חייל אלה למתנחל וביקש ממנו להשתמש בה במקומו.

צה"ל מתעקש את עצמו כגוף ש"לא בוחר את מטרותיו," ועל כן לכאורה אמור להיות מעל למחלוקת פוליטית. בפועל, ב-30 השנים האחרונות עיקר מטרותיו של צה"ל הן מימוש הכיבוש, ובמובנים רבים והולכים הוא משמש כמיליציה פרטית של המתנחלים. זה, אגב, היה נכון גם אם המתנחלים המתועדים כאן היו מתנהלים ללא דופי: הם יוצאים ובאים כשיש להם מלווים צבאיים, חיילים שחלק ניכר משירותם הוא שירות אבטחה לאזרחים שבחרו מרצונם לחיות בשטח שנתון בתפיסה מלחמתית. לכך יש השלכות חמורות הן על צה"ל – מיליציות לא ממש מוצלחות במלחמה בצבאות – והן על הדמוקרטיה הישראלית. התחושה היא שאירועים כגון אלה, שפעם היו מושכים תשומת לב תקשורתית ניכרת, כבר לא מקבלים את החשיפה הראויה בתקשורת. יותר ויותר, תושבי ישראל מסתגלים לכך שזה המצב הטבעי. וכשמשהו הופך ל"מצב הטבעי," טבעי כמו קבלת צו מילואים, טבעי כמו תשלום מסים מדי 15 בחודש, קשה הרבה יותר להפוך אותו.