שיטת הנישול

הליבה של שיטת המאחזים היא הפרה שיטתית של זכויות האדם של הפלסטינים

אם היינו צריכים לקבל דוגמה טובה למשמעותה של תנועת המאחזים – ההתנחלויות הבלתי רשמיות שמקימה ישראל בגדה המערבית – הרי ששר הבטחון סיפק כזו לאחרונה. בתגובה לעתירה שבניגוד לפרסומים אין לנו שום קשר אליה, שדורשת את פינוי המאחז מצפה כרמים, אמר שר הבטחון יעלון ש”הנקודה הזו הוקמה כדין, באישור של ראש הממשלה ושר הבטחון. אכן מאוחר יותר היתה עתירה של מאן דהו, ארגון ישראלי כמובן, ארגון שמאל שמצא איזה ערבי שטוען לבעלות.”  מכאיב שזו רמת ההבנה של שר ישראלי בכיר, אבל החלק המעניין כאן הוא דווקא “איזה ערבי שטוען לבעלות.”

כי כאן, בברוטליות ניכרת, נוגע יעלון בבעיה המרכזית שמאפיינת את כל תנועת המאחזים: הפגיעה שלה בזכויות האדם של הפלסטינים החיים בגדה. המחקרים של יש דין לאורך השנים, במיוחד “מסלול הנישול” שמשתמש במקרה של המאחז עדי-עד כמיקרוקוסמוס שמעיד על המקרוקוסמוס, מוצאים שהקמתו של מאחז מהווה בעקביות מקור לפגיעה בלתי פוסקת בזכויותיהם של התושבים הפלסטינים בכפרים הסמוכים. והפגיעה הזו נובעת מעצם קיומו של המאחז.

נסביר. כשמוקם מאחז הוא תופס שטח, ליבת המאחז. השטח הזה כולל לעתים קרובות אדמה פלסטינית פרטית. מסביב לליבת המאחז, ישנו השב”מ – "שטח בטחוני מיוחד" – השטח שאליו פלסטינים אסורים בכניסה אלא במקרים מיוחדים, משום שהוא אמור לשמש כפרימטר של המאחז. מסביב לשב”מ נמצאות אדמות פלסטיניות אחרות שהופכות למוקד חיכוך.

למה הן הופכות למוקד חיכוך? כי המטרה של מאחזים היא להתפשט. עדי-עד, מקרה המבחן שלנו, תופס כיום שטח שגדול כמעט פי 30 משטחו המקורי. איך מאחזים מתפשטים? אזרחים ישראלים מגיעים לסביבתם ותוקפים חקלאים פלסטינים, או פוגעים ביבולים שלהם, כדי להטיל עליהם אימה ולגרום להם לנטוש את השטחים הללו. משהשטחים ננטשים, משתלטים עליהם. כדי לעשות את זה, כמובן, הם זקוקים לסיוע מהשותף הבכיר שלהם, ממשלת ישראל: חיילים שלא מונעים עבירות בעת ההתפרעות, שוטרים שלא חוקרים מקרי פגיעה, תובעים שסוגרים תיקים ללא סיבה ראויה, מנהל אזרחי שמקפיד לא לאכוף את צווי ההריסה שלו-עצמו, משרדי ממשלה שממהרים לספק שירותים לישוב בלתי חוקי, ובסוף השרשרת – פרקליטי המדינה, שפעם אחר פעם מגיעים לבית המשפט כדי להגן על הפרת החוק המסיבית הזו ולדחות עד כמה שאפשר את הפסקתה. פעם אחר פעם, המדינה מציעה כפרס להפרת החוק להלבין את המאחזים.

הפגיעה הראשונה בזכויות הפלסטינים היא הפגיעה בזכות הקניין שלהם: האדמות שאובדות בעקבות השתלטות של אזרחים ישראלים עליהן. זמן קצר לאחר מכן, מגיעה הפגיעה בזכותם לחיים, לבטחון ולשלמות הגוף: אם אתה יוצא לאדמות שלך, קח בחשבון שיש מצב שלא תחזור שלם הביתה. חופש התנועה של הפלסטינים נפגע גם הוא: עם הקמת המאחז וההכרזה על שב"מ, ישנם שטחים גדלים והולכים שפשוט אסור להם להכנס אליהם.

התוצאה של השילוב הזה של פגיעה בזכויות היא פגיעה בזכות וביכולת של פלסטינים להתפרנס. שניים מהכפרים סביב עדי-עד כבר התרוקנו מחלק ניכר מתושביהם: ישוב חקלאי, אחרי הכל, לא יכול להתקיים אם האדמות שלו נגזלות ממנו בכוח הזרוע.

וזה לא מקרה אחד, יש כמאה מאחזים. בכל פעם שאחד מהם מוכשר, נוצר תקדים שיאפשר את הכשרתו של המאחז הבא, נוצר תמריץ לאזרחים ישראלים לתפוס עוד אדמות ולהטיל אימה על עוד פלסטינים.

נזכיר שוב: כל זה איננו מקרה, כל זה הוא שיטה. המאחזים מאושרים, כפי שהודה עכשיו בוגי יעלון, על ידי שר הבטחון וראש הממשלה. זו השיטה, כפי שהראנו בפוסט הקודם על הדו"ח "מתחת לרדאר", שלה שותפים כל משרדי הממשלה; זו השיטה שבה מודה כעת גם שר הבטחון ללא בושה. השיטה הזו משמעה פגיעה שיטתית, מכוונת, בזכויות האדם של הפלסטינים, והיא צריכה להפסק.