שיטת בירעם ואיקרית

מרים חסן חמאד, תושבת סילווד, עותרת מספר 1 בעתירה להשבת האדמות שנגזלו בעמונה | צילום: ג'ודי לוץ, יש דין

בג"צ פסק באוגוסט האחרון שיש לפנות את כל המאחז הבלתי חוקי עמונה, להוציא מספר חלקות שלגביהן יש למתנחלים טענות רכישה – טענות שאנחנו לא בטוחים, בלשון המעטה, שיש בהן אמת – ודחה בכך את הפרשנות השערורייתית של היועץ המשפטי הרופס יהודה וינשטיין, שניסה להפוך צו פינוי של מאחז להוראה להסרת מבנה אחד. הפרקליטות, שהתבזתה בדיון – אחד השופטים העיר ש"נראה שהמדינה איננה מבינה מה היא אומרת," ואחרת תהתה האם המדינה מבינה שהטענה הנוכחית שלה סותרת את כל טענותיה הקודמות – אמורה היתה ללמוד את הלקח. במקום זאת, היא החליטה להתבזות שנית.

במקום ליישם את הוראת בית המשפט, מנסה המדינה שטיק ישן מאד: היא טוענת כעת שאין מקום לפנות את עמונה, משום שהממשלה חוששת ש"פינוי בסדר גודל שכזה בתקופה שכזו עלול לפגוע באינטרס המדינה." הרי אנחנו נמצאים במשא ומתן עם הפלסטינים.

ישראל והפלסטינים נמצאים בשלבים שונים של משא ומתן מזה 20 שנים ויותר. עמונה היא פלישה לקרקעות פלסטיניות פרטיות – לא המדינה ולא המתנחלים מכחישים זאת – שנמצאת בשטח בצורות שונות מאז 1995. כלומר, היא עבירה מתמשכת על החוק שנמשכת 18 שנה. בהתחשב בקצב של השיחות בין הישראלים לפלסטינים ובכך שהפעם האחרונה שבה העבירה ישראל לפלסטינים שטח בהסכמה היתה הסכם חברון, ב-1997 (ההתנתקות, כידוע, בוצעה ללא כל תיאום עם הפלסטינים), מותר להניח בבטחון שמה שמבקשת כאן המדינה הוא להשאיר את עמונה על כנה לשנים ארוכות. זאת, אחרי שבית המשפט כבר אמר את דברו. יש גם לתהות מה החשש ה"מדיני" הגדול – הפלסטינים לא צפויים להתנגד לפינוי עמונה וישראל התחייבה בפני האמריקאים לפני עשור לפנות את כל המאחזים – והאם לא מדובר בעצם בחשש פוליטי, לא לעמדותיה של ישראל אלא לשלמותה של הקואליציה של נתניהו.

המדינה מנסה כאן תרגיל ישן: נקרא לו תרגיל איקרית ובירעם. שני הכפרים הללו פונו בצו של צה"ל במהלך מלחמת העצמאות. ב-1951 עתרו התושבים לבג"צ, שהורה למדינה להחזירם לכפר. המדינה צפצפה על בית המשפט ולא יישמה את הצווים, והתושבים עשו טעות טראגית והאמינו להבטחות הממשלה שתדאג להם.

שנתיים אחר כך חמסה המדינה את אדמות הכפרים, באמצעות הפיקציה המשפטית המזוהמת של חוק רכישת מקרקעין – היא מנעה מהתושבים להגיע לאדמתם ואז, משעמדה הקרקע ללא בעלים, הכריזה עליה כנטושה – וחודש לאחר מכן מחק אותם צה"ל בזריזות מעל פני האדמה, וקבע בכך סופית את העובדות בשטח. המדינה חילקה אחר כך את האדמות לקיבוצים בסביבה; מאחרות עשתה שמורת טבע. מאז, נכשלו עתירות חוזרות ונשנות לבג"צ, שהרי "העובדות בשטח" כבר נקבעו.

וזה, מותר לחשוד, המסלול שאליו לוקחת המדינה את החלטת בג"צ בנושא עמונה: למסמס אותו בשהיות ובקביעת עובדות בשטח. עוד שנתיים, תוכל המדינה לטעון שאמנם מדובר בקרקעות פרטיות של פלסטינים, אבל כבר גדלו כאן ילדים שלא הכירו בית אחר ובחייאת ובסך הכל מדובר בפלסטינים.

עד שמה שרשמית הוא זמני יהפוך בפועל לקבוע. אחרי הכל, גם הכיבוש אמור להיות זמני, ואין קבוע ממנו.