רוח המפקד

ראש הממשלה ושר הבטחון יעבירו 70 מיליונים מתקציב הבטחון כדי לפצות את פורעי החוק מגבעת האולפנה. כשזו רוח המפקד, מה יבין החייל בשטח?

ערוץ 10 חשף בתחילת השבוע עוד נדבך בפרשה הבלתי נגמרת של גבעת האולפנה: ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר הבטחון משה “בוגי” יעלון סיכמו ביניהם להעביר 70 מיליוני שקלים מתקציב הבטחון, כחלק מעסקת הפיצוי של מפוני גבעת האולפנה. כלומר, כספי מסים שהיו אמורים להיות מיועדים להגנה על אזרחי ישראל, יועברו בפועל למתנחלים כפיצוי על יישום פסיקת בג"צ.

כאן צריך להביא בקצרה סיכום של פרשת גבעת האולפנה. החל משנת 1996, נמנעה גישתם של בעלי האדמות בגבעת האולפנה (אפשר לקרוא ראיון עם אחד מהם כאן) לאדמותיהם. התושבים האמינו שהסיבה היא בטחונית, אבל בפועל החלה החברה לפיתוח קריית הישיבה בית אל ב-2003 לבנות שם חמישה בתים, ובשלב מסוים אף מיהרה לאכלס אותם. ארגון “יש דין” עתר בשנת 2008 לבג”צ בשם בעלי האדמות – האדמות הן אדמות פלסטיניות פרטיות – ואחרי מאבק ארוך, המדינה פינתה את המתנחלים, ניסרה את הבתים ואחרי שהוציאה מיליונים, ויתרה על העברתם – ואחר כך הבטיחה לרב זלמן מלמד, ראש ישיבת בית אל, פיצוי מסיבי, שכלל על פי פרסומים בתקשורת מימון לחיזוק ההתנחלות בית אל, כ-300 יחידות דיור ומספר מבני ציבור. יש לציין שכרגע תלויה ועומדת עתירה שלנו נגד המדינה, בדרישה להעמיד לדין את המנכ”ל של החברה לפיתוח קריית הישיבה בית אל בשעתו, יואל צור, ואת החברה עצמה. בחקירתו במשטרה, אמר צור כי אף שלא היה לו אישור בניה, הוא הניח שבשל מעורבות משרד השיכון במימון הפרוייקט מותר לו לבנות – ובנה. למרות הדברים המפורשים מאד, צור לא הועמד לדין.

על כן, פנה לפני יומיים ארגון יש דין לבג"צ, בבקשה לצו למתן פרטים נוספים. בבקשת הצו דורש היועץ המשפטי שלנו, עו"ד מיכאל ספרד, מפרקליט המדינה, מיואל צור, ומהחברה לפיתוח קריית הישיבה בית אל להמציא את כל פרטי העסקה בין המדינה ובין הישיבה, כולל כל סכומי הכסף שהוצאו עד כה בפרשה. הפרטים הללו, ציין ספרד, הכרחיים לצורך הדיון בעתירה בשאלת העמדתם של צור והחברה לפיתוח קריית הישיבה בית אל לדין. הבקשה לצו הגיעה לאחר שהמדינה לא נענתה לבקשה למסור את המידע.

70 המיליונים שנתניהו ויעלון רוצים להשקיע כעת בפינוי בסיס בבית אל כדי להעביר אותו לידי ישיבת בית אל, הם חלק מהעסקה שעליה הסכימו עם מלמד. כאן המקום להזכיר שתפקידה של הממשלה הוא לאכוף את החוק. תפקידם של חיילי צה”ל בגדה המערבית, על פי המשפט הבינלאומי ושורה ארוכה של פסיקות בג”צ, דורש מהם להגן על פלסטינים ועל רכושם.

אבל כשהחייל בשטח בא לעשות את תפקידו, בהנחה שהוא בכלל מודע לחובתו זו, מה הוא רואה? הוא רואה את שר הבטחון – הממונה מטעם הממשלה על הצבא, כלומר מפקדו – ואת ראש הממשלה קושרים עם המתנחלים שגזלו רכוש פלסטיני. הוא רואה שעל העבירה של השתלטות על רכוש פלסטיני ופלישה אליו, לא רק שאין עונש, יש פרס. והוא מבין מהר מאד את רוח המפקד.

השוטר בשטח, כבר למדנו, הוא השליט האבסולוטי האחרון. הוא יכול לעצור אדם בשל שום דבר, והוא יכול להעלים עין מעבירה זניחה. החיילים בגדה המערבית הם, בפועל – עד שמגיעה המשטרה – שוטרים. יש להם, בין השאר, סמכות עיכוב. והם, כשהם רואים אזרחים ישראלים פולשים לאדמות של פלסטינים, יודעים שהבעיה שלהם היא לא רק הרבש”צ, פקיד צבאי-למחצה שמקדם בפועל את האינטרסים של ההתנחלות שבה הוא גר; הם מבינים שזו הרוח שנושבת מלמעלה. הם מבינים שהתפקיד שלהם הוא לאכוף לא את החוק, אלא את רצונם של המתנחלים.

צבא הוא ארגון היררכי. הוא מתבסס על התפיסה של “ממני תראו וכן תעשו.” שום קצין זוטר לא יסכן את הקריירה שלו במאבק, כאשר שר הבטחון מבהיר בצורה מובהקת כל כך שהוא עומד בצד הנגדי. הדברים אמורים לא רק בחיילים, אלא גם בפקחי המנהל האזרחי, שאמורים להוציא צווי הריסה מהירים לפולשים; התנגחות עם חביבי שר הבטחון, שהוא הבוס שלך, היא לא צעד משפר קריירה. פעל לאט או אל תפעל בכלל.

המדינה תתקשה מאד לטעון, אחרי המהלך האחרון של נתניהו ויעלון, שהיא מתייחסת ברצינות לחובתה להגן על רכוש פלסטיני. החיילים בשטח כבר יודעים שאלו פחות ממילים ריקות. הם כבר יודעים, בפעם הבאה שהם ייתקלו במתנחלים שמשתלטים על שטח ובבעליו הפלסטינים שמוחים על כך, מה הם צריכים לעשות. במשך שנים, העמידה המדינה פנים שיש חיץ בינה ובין הפולשים לאדמות; שהם מבצעים מעשים בלתי חוקיים, שהמדינה איננה רואה בעין יפה אלא שבשל קוצר ידה – תמיד יש משימות דחופות יותר – היא איננה יכולה לסייע כרגע. אולי תסייע בעתיד. המסכה הזו התקלפה לאורך השנים וכעת לא נותר ממנה דבר. והאמת, יש להודות שזה לא חדש: דו"ח טליה ששון, שהוגש לפני יותר מעשור, כבר עמד על כך שהפרת החוק הנרחבת בשטחים מצריכה את השתתפותם הפעילה של כמעט כל משרדי הממשלה; שלדרגי השטח והפקידות חלחלה מזמן האמונה שתפיסת קרקעות והקמת מאחזים עליהם "הם מעשים חיוביים ולכל הפחות – אינם נוראיים."

המסיכה הזו, של תום הלב של המדינה בבואה לאכוף את החוק בגדה, התקלפה מזמן. השאלה היא אם בתי המשפט יואילו להבחין במה שניצב לנגד עיניהם.