רוח גבית לטרור

בקשתה של המשטרה לדחות הריסת מבנה בלתי חוקי מחשש לפעילות "תג מחיר" מהווה כניעה מובהקת לאיומים באלימות

המקרה של בית הכנסת בגבעת זאב משלב בתוכו כמעט את כל הרעות החולות של מערכות השלטון הישראליות בגדה המערבית. בשבוע שעבר היינו עדים לשפל חדש, כאשר בג"ץ דן בבקשה שלמרבה הצער הופכת לתדירה: לבטל באמצעות השהייה את פסקי הדין שלו-עצמו בעקבות בקשה פחדנית וחצופה של המשטרה. והוא נענה לה. איך הגענו למצב הזה?

ראשית כל, תמונת המצב המשפטית. ב-31 ביולי 2014 קבע בג”ץ כי יש להרוס בתוך שנה מבנה בלתי חוקי בגבעת זאב – שבמה שאנשים דתיים היו מכנים חוצפא כלפי שמיא, הוגדר כבית כנסת – משום שנבנה על אדמה פלסטינית פרטית. במילים פשוטות, אזרחים ישראלים גזלו אדמה של אדם פרטי ובנו עליה בית כנסת.

חדי העין שביניכם עשויים לשים לב שהתאריך המקורי חלף לפני יותר משלושה חודשים. בשל שלל בקשות סרק נדחתה ההריסה פעם אחר פעם. תחילה ל-10 באוגוסט ואחר כך ל-13 באוקטובר – אחרי שראש הממשלה בכבודו ובעצמו ביקש לדחות את ההריסה עד אחרי החגים. יום לפני תאריך ההריסה הוגשה עתירת-סרק נוספת, שגם היא נדחתה על הסף.

תאריך ההריסה החדש נקבע ל-20 באוקטובר. יומיים קודם לכן הגישה המדינה בקשה לדחייה נוספת, בתואנה שהמצב הביטחוני לא מאפשר לה להקצות את הכוחות הנדרשים להריסה. ודאי תופתעו לשמוע שיממה לאחר שהוגשה הבקשה משטרת ישראל דווקא מצאה את הכוחות הנדרשים כדי לפנות שתי משפחות פלסטיניות מבית בכפר סילוואן שבמזרח ירושלים, בעקבות פסק דין שקיבלה עמותת “עטרת כהנים".

מתברר שכוחות מתאימים זה עניין של כוח רצון. המדינה רצתה לדחות את ההריסה עד האחד בדצמבר. בג”ץ הקציב לה זמן קצר יותר – עד החמישה בנובמבר.

וראו זה פלא: במה שהפך כבר לנוהל מצד ממשלה שלא מעיזה לאכוף את החוק על תומכיה הפוליטיים, הודיעה המשטרה לבג”ץ בערב השניים בנובמבר שעקב המצב הביטחוני היא שוב רוצה לדחות את הריסת המבנה.

הפעם העלתה המשטרה טענה חצופה ומסוכנת עוד יותר. היא כתבה שהמצב הביטחוני והפיגועים “גוררים תחושת מרירות, תסכול ותסיסה מהמצב הקיים. תחושות אלה מהוות פלטפורמה בקרב גורמי ימין קיצוני לפעולות ‘תג מחיר’”. על כן המשטרה רוצה דחייה.

מה אומרת לנו המשטרה? "תשמעו, יש כאן פורעים. אם אנחנו ננסה לאכוף את החוק, אז הם יפגעו באנשים ולנו אין שום דבר לעשות בנידון". במבנה הסחיטה הקלאסי, יש את החוליגן ויש את האיש שמסביר לך בעדינות שכדאי לך לעשות מה שהחוליגן אומר. הוא לא מאיים עליך, מה פתאום? הוא אפילו ייעלב אם תאמר זאת. הוא רק ממליץ לך לעשות את הדבר הסביר מבחינה ביטחונית. יהיה ממש חבל אם במקרה תפרוץ פה שריפה, לא?

ואם פורעי החוק הם החוליגן בסיפור הזה, אז בתפקיד האיש שמשכנע אותך להכנע לאיומים עומדת המשטרה. אותה המשטרה שאמורה להגן על כולנו מפני פורעי החוק.

למקרה ששופטי בג”ץ עוד לא הבינו את הרמז, ברביעי בבוקר – יום לפני ההריסה המיועדת – בצעד שכולו איום מרומז כלפי השופטים, נתגלתה כתובת מחאה על קיר בית המשפט. המסר ברור: אנחנו יכולים להגיע אליכם, כמו שהגענו לבתים של פלסטינים בגדה.

ואם בג”ץ מתקפל בפני מצג האיומים של המשטרה, דבר אחד ברור: האיומים האלה יחזרו על עצמם. ממשלת ישראל שמחה – שמחה? משתוקקת! – להכנע לאיומים של הקנאים חסרי השליטה והמורא האלה, ואם היא תשכנע גם את בג”ץ שאין ברירה אלא לעשות זאת, האיומים רק יימשכו. כי אחרי הכל, זה עובד.

בסופו של דבר, המדינה יצאה מבית המשפט כשחצי תאוותה בידה: הפינוי נדחה – שוב – ל-17 בנובמבר, כשהשופטים רומזים בבוטות שרוחם קצרה.

ועוד דבר אחד: המתבצרים בבית הכנסת מכנים אותו כעת “מקדש קטן”. מוטב שילמדו שאין בית המקדש נבנה בגזל, אין הוא נבנה בדמים ושאין מצווה הבאה בעבירה. מוטב שילמדו שדוד המלך קנה את גורן ארוונה החיתי בכסף מלא, לא תפס אותו בחוזק יד. ציון במשפט תפדה, ושביה בצדקה.