ראי, ראי שעל הקיר

הבלוג "אירוע נקודתי" ניסה לחדור את חומות ההכחשה של הישראלים על מה שאנחנו עושים בגדה המערבית. הגיע הזמן לסכם ולהפרד

היו שלום.

הפוסט הזה הוא הפוסט האחרון שאני כותב במסגרת ”אירוע נקודתי”, הבלוג של יש דין, שהתחיל את דרכו בפברואר 2013. המטרה שלו, אז כהיום, היתה להפנות את הזרקור אל העוולות היומיומיות, הקטנות, של הכיבוש הישראלי בגדה המערבית ולהעיר את תשומת ליבם של הישראלים – שמקיימים את מפעל העוול הזה הן בשירות צבאי והן בתשלום מסים – למה שנעשה בשמם.

הצגנו כאן, כמובן, גם את העוולות הגדולות. ההריגה של בסאם אבו רחמה, למשל, וההתעקשות של צה"ל שלא לחקור אותה; הריגתו של מוצעב בדואן אחסאק דענע, שנורה על ידי איש כוחות בטחון ישראלי כלשהו, ושלאחר חקירת מצ"ח רגועה ידעו עליה החוקרים פחות משידעו כשפתחו את התיק; העוול הגדול שבחקירת מותו של יוסוף פחרי מוסא אחלייל, בן 16 שנורה ככל הנראה על ידי אזרחים ישראלים כשהלך לסייע לאביו בשדה, ושאת פרטי הריגתו לא נדע לעולם כי הפרקליטות טרחה למנות אחראית על התיק רק 14 חודשים לאחר שהגיע אליה.

ואף שמקרי הרג של פלסטינים על ידי אזרחים ישראלים או אנשי כוחות הבטחון רווחים הרבה יותר ממה שהציבור חושב, "אירוע נקודתי" עסק רוב הזמן בשגרה השוחקת, היומיומית, המייאשת של הכיבוש.

דיברנו על הפקודות הלא-רשמיות של צה"ל, דוגמת נוהל "לבנת שיבוש": נוהל של הטרדה מכוונת, באמצעות הפחדה, של פלסטינים כדי שלא ירימו ראש. תיארנו איך "לבנת שיבוש" כזו מרגישה, כשרימון גז חודר לבית שלך סתם כך. השם המדויק יותר לפעולות מסוג זה הוא ענישה קולקטיבית, מדיניות שישראל נוקטת בה בשיטתיות בשטחים הכבושים.

דיברנו גם על אזלת היד השיטתית של הפרקליטות הצבאית ושל מצ"ח, ועל האופן שבו השעון המתקתק של שחרורו של החייל מהווה חסם בפני חקירה והעמדה לדין של חשודים. תיעדנו את המקרה מסמר השיער שבו חוקר משטרת ישראל מחליט שלא לבדוק האם יש קלטת שמתעדת נסיון חטיפה של ילד בן חמש. שוב ושוב הפנינו אצבע מאשימה לעבר מדיניות האין-חקירה של משטרת ישראל, של הפרקליטות הצבאית ושל מצ"ח שמביאות למצב שבו העבריינים האידיאולוגים הישראלים פועלים בתחושה של חסינות (impunity). התרענו גם על כך שאפילו כאשר מפלג הפשיעה הלאומנית (או בכינויו הרווח, שנטבע פה, פשל"א) פועל במיטב יכולתו, זה לא מספיק.

לאורך השנים הבחנתי, בהתאם לתגובות, שישנם שני סוגים של פשעים שביצעו ישראלים – במדים ובלעדיהם – שעליהם הציבור הרחב לא מוכן למחול, ללא קשר לעמדתו ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני: פגיעה בבעלי חיים, ולעתים גם ביזה. שני המקרים האלה הם המצבים שבהם הישראלי הממוצע מתקשה לספק לאירוע תירוץ אוטומטי. הוא יוכל להסביר ירי בילד, אבל הוא יתקשה להסביר אפילו לו-עצמו פגיעה בבעל חיים. במעמדה הציבורי של הביזה, עם זאת, חל לדעתי פיחות ניכר: אחרי שפע מקרי הביזה שבוצעו על פי החשד במבצעים "שובו אחים" ו"צוק איתן", היא פחות מעוררת כעס. עבירת הביזה עדיין מטרידה את צה"ל: רוב כתבי האישום נגד חיילים שנוגעים לעבירות כנגד פלסטינים עוסקים בביזה ושחיתות – בעוד מרבית התלונות הן על אלימות. את הציבור, עם זאת, פחות. ביזה כבר איננה שערורייתית.

שוב ושוב תיארנו את מקרי העבריינות האידיאולוגית כנגד הקהילה החקלאית הפלסטינית. אלו המקרים הרווחים ביותר של אלימות כנגד פלסטינים: פגיעה ביבולים ועצים. המטרה של האלימות הזו פשוטה: לייאש את הפלסטינים שחיים בשטחים הסמוכים להתנחלויות, שעליהם רוצות ההתנחלויות להשתלט, ולהבהיר להם שאין טעם לחרוש שדה או לנטוע עץ, אם יד זדונית תוכל להצית את השדה או לכרות את העץ. ומשטרת ישראל נכשלת שיטתית בחקירת מקרים כאלה, גם כאשר עומדות לרשותה כל הראיות שהיא צריכה.

ומעל לכל, מרחפת רוח המפקד: זו שמאפשרת בניית מאחזים, זו שנמנעת מפינויים, זו שמגיעה בתירוצים מעליבים לבתי המשפט, זו שלא חוקרת גם כאשר העבריינים משקרים לבתי המשפט. “אירוע נקודתי” לא התמקד בעבריינים עצמם, מתוך תפיסה של "לא עכברא גנב אלא חורא גנב": העבריינות עצמה צפויה, ואלמלא ההתנהלות של שותפיהם ברשויות השלטון, השוד השיטתי של אדמות פלסטיניות לא יכול היה להמשך. שיתוף הפעולה השלטוני, במעשה או במחדל, עם הגניבה המתמשכת של אדמות פלסטינים ועם הנישול שלהם, כמו גם עם ההתקפות עליהם, הוא זה שהופך את הכיבוש הישראלי לא לפעולה של מתנחלים (כפי שרבים אוהבים לומר) אלא לפעולה של המדינה הישראלית.

ארבע שנים אחרי הקמת הבלוג וכחודש לפני ציון היובל לכיבוש הישראלי בגדה קשה היום לחזור אל האופטימיות של "עוד נתגבר"; קשה לומר, שעה שדור שלישי של פלסטינים נולד אל הכיבוש ודור שני של ישראלים אל הדחקתו, שמצעדנו עוד ירעם. קשה, אבל אין מנוס: כי אנחנו בני אדם, ישראלים ופלסטינים, ואנחנו מתעקשים להאמין שישראל יכולה להיות טובה יותר, ושזה בידינו.

ועל כן, למרות שהבלוג הזה סיים את שירותו, ארגון יש דין ימשיך להציג בפני הציבור הישראלי את העוולות והפגיעות בזכויות אדם שמתרחשות בשמו אי שם מעבר לקו הירוק, מה שפעם קראנו חמש דקות מכפר סבא.

אמרנו שזה בידינו? זה לא מעט בידיכם. אנחנו יכולים להמשיך לפעול מול הרשויות ולהציג לכם מידע. אבל הפעולה המהותית, שינוי הסדרים, צריכה לבוא ממכם ומאיתנו כאחד.

עמוד השחר על יומנו אור יהל.