בראיון, אומר היועץ המשפטי לשעבר, שצריך היה לפנות את יהודי חברון לאחר טבח גולדשטיין. בן-יאיר רואה במצב בחברון אפרטהייד, קורא ל״תג מחיר״ טרור יהודי ומתחרט על הסכמתו לסלילת כבישים עוקפים להתנחלויות
מיכאל בן יאיר. צילום: יוסי גורביץ
פגשתי את מיכאל בן יאיר לפני כחודש לשיחה וראיון מעמיק שיאפשרו לו לומר את כל מה שעל ליבו בנוגע לנושאים המרכזיים ביותר בסדר היום הישראלי. בן יאיר מוכר לציבור הרחב כיועץ המשפטי לשעבר, שפעל בימי ממשלת רבין השניה; הוא גם חבר המועצה הציבורית של "יש דין." הטקסט שלפניכם הוא תוצאת השיחה הזו, בהשמטות המתחייבות.
"המצב בחברון הוא אנומליה"
לפני מספר שבועות ציינו 20 שנים לטבח מערת המכפלה. אתה היית שם כשהממשלה החליטה באיזה צעדים לנקוט לאחר מכן. אתה אישרת, בפועל, את מה שהפך לאחר מכן, כדברייך, לאפרטהייד. איך זה קרה?
אני חושב שהיו שני דברים שהיו צריכים להעשות בעקבות טבח גולדשטיין, אחד מהם לא קויים מעולם והשני כן קויים, אך אכיפתו התרופפה לימים. נתחיל בדבר שלא נעשה, והוא שלא הוציאו את יהודי חברון מחברון בעקבות הרצח.
רחוב השוהדא, חברון
בין יהודי חברון והפלסטינים היו יחסים מתוחים עוד קודם לרצח. הוצאת יהודי חברון לא היתה אמורה להיות ענישה. התכנון להוצאת יהודי חברון, שצומצם אחר כך להוצאת יהודי תל רומידה, נועדה לא למטרות ענישה אלא למטרות מניעה: למנוע את היחסים המתוחים מאד שהיו אז בין יהודים ומוסלמים בחברון בעקבות הרצח. הרי הרצח הוא חלק מהמתח, שהיה קיים עוד קודם לכן.
אני לא מדבר על קרית ארבע אלא על יהודי חברון, שמספרם אז לא היה גדול, ועל אלו שחיו בתל רומיידה. הנושא הזה נבדק ובסופו של דבר לא בוצע, משיקולים שאני מניח שהיו פוליטיים: בראשם, רצון להמנע מיצירת מתח רב מאד בין הממשלה והמתנחלים. אבל אם אתה שואל אותי, זו היתה שגיאה לא לעשות את זה אז, כי מה שנוצר היום הוא אנומליה לכל דבר ועניין: יש מקומות מסוימים, כמו רחוב השוהאדא, שסגורים בפני מוסלמים,בעוד שהרחוב עצמו פתוח ליהודים ואנשי הצבא שמלווים אותם. המוסלמים השכנים גרים בכלובים, וצריכים לעבור מבית לבית כמו חיות במכלאה.
ולזה קראת בשעתו אפרטהייד.
אפרטהייד בא לשקף הפרדה, הפרדה במובן של דין אחד לזה ודין אחר לזה. אז אם למוסלמים אסור ללכת ברחוב וליהודים כן מותר, אז זה באמת אפרטהייד, אין מה לומר וחבל מאד שזה מה שנוצר.
אני לא בין אלה שחושבים שצריך למנוע מיהודים לבקר בחברון, אבל אני בין אלו שסבורים שאם אתה בא להתנחל בלב ליבו של מרקם חברתי עוין, ויש שם יחסי עוינות, ואתה עושה את זה אפילו לא כדווקאי אלא כעניין של חזרה לבית אברהם או משהו כזה, אז אין ספק שהתוצאה תהיה חשש חמור לשפיכות דמים. ההפרדה היא תוצאה של החשש הזה.אז לדעתי, כרשות שממונה על הבטחון במקום ועל הסדר הציבורי צריך לחשוב פעמיים אם אתה מאפשר ליהודים להתיישב שם, כי בכך אתה מאפשר בעצם את יצירתם של היחסים המתוחים. עד כאן על מה שלא נעשה.
מה כן נעשה אחרי מעשה הטבח? ניסחנו נוהל של אכיפת החוק על המתנחלים, של אכיפת הסדר הציבורי. היו אז טענות קשות מאד על הנוהל. בעיני הוא הגביר את האכיפה, לא הכביד אותה, וזה היה מה שנחוץ היה לעשות; אבל אני לא יודע באיזו מידה בתקופה שאחרי הקפידו לפעול על פי הנוהל הזה.
האם יש דברים שאתה מתחרט עליהם?
כן, שני דברים עיקריים. בשלב מסוים, בא אלי אלוף פיקוד המרכז ואמר, תראה, אנחנו רוצים ליצור מרכיבי בטחון סביב ההתנחלויות, וכבישים עוקפים. מה זה מרכיבי בטחון? זה גדר סביב ההתנחלות, עם מין דרך שלושה מטרים מהגדר ופנימה. אמרתי, טוב, מה אתם רוצים? הוא ענה 'אנחנו רוצים שהגדר הזו תהיה במרחק של 50 מטרים מהבית הכי קיצוני של ההתנחלות, כדי למנוע ירי. אמרתי: כדי למנוע ירי, אתה צריך מרחק גדול הרבה יותר. אז הוא אמר, כדי למנוע זריקת בקת"בים. עניתי, אז תבנה גדר גבוהה יותר. אתה יודע כמה אדמה אתה תפקיע?
חברון. צילום: יוסי גורביץ
הרבה מההתנחלויות נמצאות גם על אדמה פרטית של פלסטינים, והפקעה נוספת של רצועה כזו היא הפרה רצינית, משום שאלה הם שטחי העיבוד החקלאיים של פלסטינים. וגם אם נאמר שאלה היו אדמות מדינה – אלה לא אדמות מדינת ישראל. אז אני מבין שיש צרכי בטחון, אבל צריך לעשות איזשהו שיקול, איזושהי פשרה הגיונית, בין צרכי הבטחון ובין מה שהמשפט מתיר. הפקעת אדמות פוגעת בזכות הקניין, שהיא זכות יסוד של בעלי הקרקע – שהם לא המתנחלים. באותו הדיון על מרכיבי הבטחון, אני סברתי שדי בחמישה מטרים מהבית הקיצוני; גם כך זה הרבה, וגם כך יש שטחים מתים באיזור שבהם אין בעיה שהגדר תהיה קרובה. זה היה ויכוח שנמשך חודשים. עד שבסופו של דבר, רבין, שאז עדיין היה בחיים, לקח אותי הצידה באירוע אצלו בבית ואמר לי "גמור את העניין הזה כבר." אז הסכמתי להתפשר על 25 מטרים. ועשיתי את זה בלב כבד מאד, כי אני יודע במה זה כרוך. סיפרו לי שאחרי שסיימתי את תפקידי, הגדר הורחקה למרחק של 400 מטרים. אני לא יודע עד כמה זה נכון.
היום אני מתחרט על 25 המטרים הללו. זה היה יותר מדי. זו לא היתה ההחלטה הנכונה. המתנחלים כלל לא רצו את הגדר, כי הגדר היתה מגבילה את התרחבות הישוב. הם רצו שהשטח יהיה פתוח, פרוץ; העמדה שלי לא ניזונה ממה שרוצים המתנחלים, אלא עמדה ביקורתית, שאלתי: מה צריכים להיות הצרכים הבטחוניים האמיתיים? למה צריך שתהיה גדר במרחק של 50 מטרים, כשהמשמעות היא לקיחת אדמה ממישהו, ששוב לא יכול לעבד אותה?
ומה הייתה הבעיה עם הכבישים העוקפים?
נושא הכבישים העוקפים זו בעיה חמורה ביותר, ושם, למרבה הכעס והביקורת העצמית, הייתי "נדיב" יותר, כי קיבלתי את הטענה שהכבישים העוקפים נחוצים כדי למנוע את הנסיעה של מתנחלים דרך הכפרים הערביים. הצבא אמר לי: נתון שיש התנחלויות. לא אתה ולא אנחנו בנינו אותן. הן קיימות, וצריך לתת מענה לבעיות הבטחון של המתנחלים. הם צריכים לנסוע ממקום למקום – רבים מהם בכלל עובדים בירושלים או בתחומי הקו הירוק – אז הם צריכים לנסוע דרך כפרים ערביים, והנסיעה הזאת מסוכנת. קיבלתי את הטענה הזו, והסכמתי – תחת מגבלות. כל מקרה היה צריך לעבור אישור שלי, ישבתי עם מפות ואישרתי כבישים עוקפים.
היום אנחנו יודעים שבכבישים הללו נוסעים או המתנחלים או הצבא, ושהם נסללו בשטחים שהופקעו מפלסטינים. ואם יש משהו שאני מצטער עליו זה הפגיעה בזכויות האדם, בזכויות הקניין של הפלסטינים.
חופש ההסתה
חברון
דבר נוסף עליו אני מאד מצטער הוא הפרשנות ליברלית שנתנו לחופש הביטוי לפני רצח רבין. אני חושב שנהגנו בליברליות רבה מדי כשאמרנו שההתבטאויות שנשמעו בהפגנות נגד רבין הן בתחום חופש הביטוי – סברנו שאלה אמירות מקוממות, מרגיזות, אבל כאלה שאין לנקוט בצעדים פליליים נגדן. והיום אני חושב שיש הבדל בין חופש הביטוי לחופש ההסתה. אין ספק שהיתה אז הסתה שלא תאמן, וצריכים להיות גבולות. כאשר הביטוי הוא בתחום של גזענות, בתחום של פגיעה חמורה ביסודות הדמוקרטיה – לא הבעה דעת פוליטית אלא פגיעה ביסודות הדמוקרטיה – הדמוקרטיה חייבת להתגונן. היינו צריכים להתייחס לזה ביתר חומרה, ואני מאד מצטער על כך. בעיני, רצח רבין הוא מעבר למשמעות הפוליטית שלו: קודם כל מדובר בפגיעה קשה מאד ביסודות המהותיים של הדמוקרטיה הישראלית, ונראה לי שבנושא הזה היינו מעט יותר מדי ליברליים.
בעקבות טבח גולדשטיין, הכרזתם על ארגוני כך וכהנא חי כארגוני טרור, אבל האנשים שלהם פשוט קוראים לעצמם "אנשי כהנא" וממשיכים הלאה. מצד שני, בזמן האחרון התחילו להפעיל טכניקות חקירה שהיו שמורות לפלסטינים גם על ישראלים, ספציפית במקרה של יהודה לנדסברג מחוות גלעד. מה עמדתך?
בעקבות חוות הדעת שלי, אחרי שניתנה חוות דעת מקצועית כבסיס לדיון על ידי השב"כ, ואחרי שראש השב"כ דאז הציג מידע על מעשים ופעולות מתוכננות של כ"ך וכהנא חי, המלצנו לממשלה להכריז על כהנא חי וכ"ך כארגוני טרור לפי הפקודה למניעת טרור, וכך נעשה. בעקבות ההכרזה, הפעלנו שורה של אמצעים מנהליים, כולל מעצרים, של אנשי כ"ך – נועם פדרמן, ברוך מרזל, ואחרים שאת שמם אינני זוכר. הם נמלטו: ברוך מרזל נעצר בחיפה. אחר כך סגרנו את האזור לכניסה שלהם – אסרנו עליהם להכנס לתחום שמעבר לקו הירוק בכלל. נקטנו בכל מיני אמצעים, וזה נמשך במשך חצי שנה עד שנה, ואז כבר הגענו לאזור רצח רבין.
חברון. צילום: יוסי גורביץ
ואתה שלם עם מעצרים מנהליים?
תראה, יש בעיה בעניין המנהלתי, ומי שאומר לך שאין – טועה. ודאי שיש בעיה. יחד עם זה, אין דברים מוחלטים. צריך למדוד את הדברים, לעשות את השיקול הנכון בין זכויות יסוד סותרות, והן סותרות לעתים קרובות. הזכות האחת היא לא להיעצר מעצר שאיננו מבוסס מבחינה ראייתית.
בתחום הבטחוני, ואין ספק שהעניין הזה של כ"ך וכהנא חי אלה עבירות בטחוניות מובהקות – זה טרור יהודי – בתחום הזה לא תמיד יש לך ראיות, יש לך מודיעין, והמודיעין, אם אתה לא משתמש בו לצרכי מניעה ואין לך ראיות שיש בהן כדי להעמיד אותו לדין פלילי, אז איזה שימוש יש לך בו?
זו בעיה קלאסית, הניגוד בין מודיעין לאיסוף ראיות.
אתה רוצה לבצע פעולה מניעתית, לא פעולה ענישתית. אתה יודע שהאיש הזה, אם אתה לא מגביל אותו ואת חופש התנועה שלו – בין אם על ידי צו איסור כניסה או על ידי מעצר מנהלי – עומד לעשות משהו. איזה אמצעים יש לך? האם תניח למקרה להתרחש?
גם מעצרים מנהליים, ובוודאי מעצרים מנהליים כלפי יהודים, נתונים לביקורת שיפוטית. הם נעצרו לא על פי תקנות ההגנה, הם נעצרו על פי חוק ישראלי, ושם יש חובה להביא לפני שופט בתום תקופה לא ארוכה. אז ישנה ביקורת שיפוטית וכן, יש מצבים שבהם מעצרים מנהליים הם הכרחיים.
ההתנגדות שלך למעצרים מנהליים נובעת מזכרון של זמן אחר; אתה חושב על התקופה שבה היו אלפי מעצרים מנהליים של פלסטינים, עשרות אלפים. אני לא מדבר על אינפלציה כזו של מעצרים מנהליים, שזה ודאי היה מהלך שהיה מיועד לשתק את האוכלוסיה ואין לי ספק שזה לא היה על בסיס של צרכים בטחוניים או ידיעות מבוססות. הרבה ידיעות שמתקבלות ממודיעים פלסטינים הן בעצם חיסולי חשבונות, וצה"ל והשב"כ – ידם קלה במעצרים. אבל בקרב אנשי הטרור היהודי לא היתה אינפלציה כזו. נעצרו אנשים ספורים. כמובן שאם היו ראיות להעמדה לדין, עדיף להעמיד לדין; אבל אתה חושש מגורם שיביא לשפיכות דמים. אני לא בא להצדיק את זה, אלא לומר שלעתים אין מנוס מכך. אתה לא יכול לבוא ולומר שהשמירה על זכויות אדם היא מוחלטת, ושאתה לא מביא בחשבון את מה שיכול להיות כתוצאה מכך בתחום הפרת הסדר הציבורי – אותו הדבר כמו בנושא חופש הביטוי, שהזכרתי קודם.
לא שומרי הסף – המשפטנים והכיבוש
ההתנחלות אפרת
אם הבנתי נכון, בתקופת רבין היתה הקפאת בניה של ממש בגדה המערבית.
זה נכון. עם תחילת כהונתה, החליטה ממשלת רבין השניה על שינוי סדרי העדיפויות והעתקת תקציבים מן ההתנחלויות לשם פיתוח הגליל והנגב. אני זוכר שהיתה החלטה על הקפאת הבניה בהתנחלויות, כולל התרחבות עצמית. התקיים דיון, שלקראתו הגשתי חוות דעת, בעניין גבעת התמר או שכונה אחרת (אינני זוכר באיזה ישוב), ולאחר דיון זה – היתה הקפאה מוחלטת של הבניה, כולל מכרזים [שכבר יצאו – יצ"ג].
וזה עמד בבג"ץ?
אינני חושב שזה הגיע כלל לבג"צ. אני רק זוכר את שביתת השבת של ח"כ יהלום ועוד חברי כנסת אחרים מהמפד"ל (היא עוד היתה קיימת אז) מול משרד ראש הממשלה. אבל, כידוע, זה בכלל לא עשה רושם על רבין, ולבסוף הוא שילם על כך בחייו.
התראיינת לסדרה של דרוקר על היועצים המשפטיים, אבל לא היית מרוצה מהתוצאה. מה הפריע לך?
ראיינו אותי במשך חמש שעות ומתוך זה נתנו בסוף דקות ספורות. אני כלל לא רציתי להתראיין וכל הדבר היה בעיני לא רציני. הפניה הראשונה של דרוקר היתה בנוסח "תראה, הסרט 'שומרי הסף' לא עסק בשומרי הסף האמיתיים, היועצים המשפטיים הם שומרי הסף האמיתיים." אמרתי לו שלדעתי זה יהיה ראיון משעמם מאד, שאי אפשר יהיה להשוות אותו לסרט 'שומרי הסף' משום שמה שהיה חשוב ומעניין ב'שומרי הסף' היה הניגוד בין העבודה היומיומית של ראשי השב"כ ומה שהם היו צריכים לעשת, ובין הדעות הפוליטיות שלהם.
הדבר הזה לא קיים אצל היועצים המשפטיים. זה מעניין כרכילות, אולי, לא כאימפקט רעיוני. אני לא אוהב תקשורת, דוחה אפילו ראיונות טובים. עם זאת, אמרתי לדרוקר שאם שאר היועצים המשפטיים יתראיינו, אני לא אשבור שורה, כי בזה יש מידה מסוימת של יהירות, של פרישה מן הציבור. "חשבתי שיתנו שורה רחבה יותר של נושאים, גם בתחום הפלילי וגם בתחומים שקרובים יותר ללבי, כמו נושא השב"כ ונושאים אחרים בתחום הסכסוך בין משפט ובטחון, שם העמדות שלי היו דווקא עמדות קצת חריגות מהמקובל. למשל, בנושא תאונה מבצעית בצה"ל – העמדה שלי היתה שאם יש התרשלות, הקצין צריך לתת את הדין, גם על כשלון בתאונה מבצעית ולא בתאונת אימונים, אם היתה התרשלות.
או בנושא השב"כ, בתחום העינויים – בתקופתי צמצמנו את הטלטולים, והעמדה שלי היתה אחר כך ביסוד פסק הדין של בג"צ בעתירת הוועד נגד עינויים. גם תיקנו את חוק העונשין וקבענו ענישה פלילית מחמירה יותר לבעל משמורת, שבזמן המשמורת שלו נחקר נפגע."
מתנחלים בבית בשכונת שייח׳ ג׳ראח
בספרון שלך על שייח' ג'ראח – "שייח ג'ראח" שמו – אתה מתייחס לחוקים שהופעלו שם כאל חוקי עוול, אבל את החוקים צריך לפרש וליישם. ב'שלטון החוק' טען רענן אלכסנדרוביץ' שבלי המשפטנים, לא היה כיבוש. איך אתה רואה את הדברים?
במקום שבו יש חוק מעוול, חוק מפלה, יכול להיות שופט שיאמר שאני חושב שהחוק מפלה ולא צודק, הוא פוגע ביסודות מושכלים, ואני לא יכול לפעול לפי החוק. אז הוא לא יכול לבטל את החוק, כי הוא נחקק לפני חוק כבוד האדם וחירותו. אבל אחרת, התוצאה היא בלתי צודקת ובלתי הגיונית. שופט איננו בעל מלאכה, הוא אמן ולא אומן, לא טכנאי. הוא צריך ליצור משהו נכון וצודק, ולהשתמש בכלים המשפטיים לצורך תוצאה צודקת.
לדוגמה, בשנת 1950 חוקקו את חוק נכסי נפקדים, שבעצם אומר שנכסים שהיו ברשות אנשים, תושבים, שערב החוק נמלטו למדינת אויב או לשטח אויב, הם מוגדרים כנפקדים והרכוש שלהם שייך לאפוטרופוס לנכסי נפקדים ומנוהל על ידו. בדרך כלל, האפוטרופוס לנכסי נפקדים העביר את הרכוש לרשות הפיתוח או מכר אותו. רבים מהנכסים הללו נקראו, קודם לחקיקת החוק, 'הרכוש הנטוש' והם חולקו לתושבים יהודים בתחומי ישראל וירושלים המערבית – כמו המשפחה שלי, שקיבלה שתי דירות וחנות בשייח' באדר. ב-1970, אחרי מלחמת ששת הימים חוקק חוק מנהל הסדרי משפט, ושקבע שהנכסים שהיו ברשות האפוטורופוס לנכסי נפקדים של האויב – כלומר, נכסים שננטשו על ידי יהודים במהלך המלחמה כאשר אלה ברחו לשטח ישראל – ניתנים לשחרור על ידי בעליהם ההיסטוריים, כלומר היהודים. החוק למעשה מנוסח כך שהאפוטרופוס הכללי, שבא בעצם בנעלי האפוטורופוס הירדני לנכסי נפקדים, אין לו כלל שיקול דעת בשחרור הנכס.
החוק השלישי הוא חוק לנכסי נפקדים (פיצויים) 1973, שקובע שנפקד שהפך להיות תושב – כלומר, ערביי מזרח ירושלים, שהיו להם נכסים במערב ירושלים וברחו לשטח הירדני ובכך הפכו להיות נפקדים – זכאים לפנות לאפוטרופוס על נכסי נפקדים, ולבקש פיצוי על הנכס שלו. שווי הערך של הנכסים היה כערכו בכ"ט בנובמבר 1947, בתוספת שערוך מסוים, שהן הצמדות מועטות מאד, ערך נמוך בהרבה מהשווי הנוכחי של הנכס. כלומר, יש דין אחר לנכסים של הערבים שנטשו ולנכסים שננטשו על ידי יהודים. זו חקיקה מעוולת.
אבל החוקים האלה לא היו הדבר היחיד שקרה. מה התרחש בשטח באותן השנים?
אל החוק הזה, יש להוסיף את המציאות. כל מי שברח משייח' ג'ראח קיבל פיצוי מתוך הנכסים הנטושים במערב העיר. בתנאי מלחמה אתה לא יכול לבוא ולעשות שמאות! אין ספק שבן דודי, שנפטר לפני זמן מה בגיל 90, שברח משייח' ג'ראח כמונו וקיבל בית ערבי בקטמון, קיבל פיצוי ששווה פי כמה ממה שנטש. הבית ההוא, כבר ב-1948 היה שווה יותר מהבית שממנו ברח בשייח' ג'ראח.
משייח ג'ראח, לפחות, אני יודע בוודאות שכל מי שברח קיבל פיצוי מהרכוש הנטוש במערב העיר. אז אם קיבלת פיצוי, איך בכלל אתה מבקש את הנכס ההיסטורי? גם נכס היסטורי וגם פיצוי על הנכס ההיסטורי? זה מוסרי? ואז הנכס נמכר לעמותת ימין, שמקבלת תמיכה מארגונים בינלאומיים וגם מיהודים. במאמר מוסגר, התושבים שם עשו טעות בבית המשפט: הם אמרו שהם דיירים מוגנים. הם היו צריכים לומר שהם הבעלים, שהם רכשו את הבעלות במלחמת העצמאות.
בית המשפט צריך להיות נבון. בית המשפט לא יכול לדון בדברים כאלה על פי דיני הקניין אלא על פי השכל הישר. גם אנחנו, כשקיבלנו את התמורה שקיבלנו, לא חתמנו על כתב ויתור, אבל לא עולה בדעתנו לדרוש את הבתים חזרה. בית המשפט צריך לקבל את זה ולומר שהמשפט לא נותן תשובה למצב שיצרה המלחמה.
אתה לא מרבה להתראיין, אבל אתה פעיל מאד בפייסבוק והעמוד שלך מושך תשומת לב תקשורתית. זה נדיר בקרב משפטנים. איך זה קרה?
אני כבר רחוק מאד מעולם המשפט. אני לא עוסק יותר במשפטים. היתה תקופה, אחרי שפרשתי מתפקיד היועץ המשפטי, שעסקתי בבורריות, ואני כבר לא מקבל תיקים חדשים. אני לא רואה את עצמי כאיש ציבור, אבל אני מעורה בחיים, יש לי דעה ואני נותן לה ביטוי. אני רואה בפייסבוק מכשיר יפה, אני לא מזלזל בו. אם אתה מנצל אותו נכון, ומשתמש בו ככלי לתקשורת עם מעגל רחב של חברים, הוא מועיל. יש לי חברי פייסבוק שרבים מהם אינני מכיר אישית, אבל תוך כמה זמן אני מבין שיש לנו הרבה דברים במשותף ושאני מתעניינים באותם הנושאים. אני מקדיש לפייסבוק כחצי שעה ביום .ועיקר ההתייחסות שלי שם היא בתחום הפוליטי. אף שאני לא חבר מפלגה מאז 1968.
איזו מפלגה?
רפ"י. אם כי היא רחוקה מאד מהדעות שלי היום. הייתי ממעריציו של בן גוריון, כנער וכסטודנט. אני כותב מנקודת מבט של זכויות אדם, ויש לי עניין רב בתחום החינוך. למשל, הנושא של אדם ורטה, אורט ושי פירון מאד מדבר אלי. מערכת החינוך במצב גרוע ביותר. אני בוגר הפנימיה הצבאית של חיפה, וביטאתי בפייסבוק את המחאה שלי נגד העובדה שהצוערים "יעשו שבת" באפרת. עצם הנוכחות שלהם שם היא אמירה פוליטית.
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור