קפקא במחסום אלנבי

צה”ל מחרים את הכספים של פלסטינית עיוורת, ומאלץ אותה לפנות לבג”צ כדי לנסות לקבל אותם בחזרה

בתחילת החודש, הגשנו בג”צ שהוא חריג אפילו ביחס למקרים שאנחנו נאלצים להתמודד איתם בדרך כלל, שעוסק בהתנהלות קפקאית של כוחות הבטחון. אנחנו עותרים בשמן של אחלאס סאייל מוסטפה א-שתייה ואחותה, סוהאד סאייל מוסטפה א-שתייה.

הסיפור של שתי האחיות הוא יחודי. אחלאס היא עיוורת מלידה, ואביהן של השתיים – סאייל ג’בארה א-שתייה – נהרג בשנת 2004 על ידי יהושע אליצור, תושב ההתנחלות איתמר. הלז הורשע בהריגה, אבל, כמה משונה, הצליח לברוח מישראל לפני שהחל לרצות את עונשו.

למרות תנאי הפתיחה הללו, אחלאס הצליחה לסיים תואר שני באנגלית ובספרות, והיא שימשה כיועצת של סטודנטיות הסובלות ממוגבלויות באוניברסיטת ביר זית, וכיום עובדת כתחקירנית של עמותת Stars of Hope Society, עמותה פלסטינית שמקדמת את זכויותיהן של נשים בעלות מוגבלויות. מטעם העמותה הזו, היא נשלחת לעתים קרובות לכנסים בחו”ל; אחותה סוהאד מתלווה אליה ומסייעת לה.

בדצמבר האחרון, הגיעו שתי האחיות למחסום אלנבי, לאחר שאחלאס ייצגה את העמותה בכנס של האו"ם לקידום זכויות פוליטיות של נשים עם מוגבלויות בירדן, ובמחסום מצאו את עצמן בחקירה שנמשכה שמונה שעות. בסופה, תפסו כותותינו האמיצים את כל הכסף שהיה בידי האחיות, והם סירבו אף להותיר להן כסף שיאפשר להן לשוב הביתה; הן נאלצו לבלות את הלילה בקור. סך הכל, תפס הצבא סך של כ-5,000 שקלים. האחיות הציגו קבלות, שמעידות כי הכסף מקורו בהוצאות הנסיעה שקיבלו ושחלקו ניתן להם לרכישת מתנות על ידי אימן, אבל הצבא טוען שמדובר בכספים של “התאחדות בלתי מותרת,” והוציא צו החרמה.

כאן התעוררה בעיה חדשה. עד לאחרונה, פלסטיני שכוחותינו החרימו את רכושו, יכול היה לפנות לבתי הדין הצבאיים בגדה ולדרוש אותו חזרה. החל מהשנה שעברה, נכנס לתוקפו תיקון מס’ 36 לצו בדבר הוראות בטחון, שאומר כך: “"החלטת המפקד הצבאי לפי סעיף 61, או החלטת המפקד הצבאי לתפוס, לחלט, או להחרים רכוש, לפי תקנות ההגנה (שעת חירום) 1945, אינה ניתנת לערעור בפני בית המשפט הצבאי, ואין אחריה ולא כלום.” במילים אחרות, אם הוחלט להחרים את הרכוש שלך, לך חפש את החברים שלך. לאחיות א-שתייה לא נותרה ברירה אלא לעתור לבג”צ, בין השאר בתביעה לבטל את תיקון מס’ 36 הדראקוני. חשוב לציין שבמקרים לא מעטים, העלות של עתירה לבג"צ עולה על סכום הכסף שהוחרם, כך שגם דרך הפעולה הזו קפקאית: אתה צריך להפסיד כסף כדי לקבל את שלך.

כשניסו האחיות א-שתייה להבין מדוע הוחרם הכסף שלהן, ענה היועץ המשפטי של אזור יהודה ושומרון ש”לאור מידע מודיעיני מהימן ומוצלב שהוצג בפניו, ממנו עולה כי מדובר בכספים השייכים להתאחדות שאינה מותרת”, ההחרמה היתה במקומה. המידע הזה, כמובן, לא הוצג בפני האחיות א-שתיה.

בלשון העתירה שלנו, שנכתבה על ידי עו״ד נועה עמרמי, נכתב: “צוין כי גם כשניתנה כביכול לעותרות האפשרות להעלות טיעוניהן בכתב בפני לשכת יועמ"ש איו"ש, נאלצו העותרות לעשות כן ללא שידעו כלל אלו האשמות מיוחסות להן ולפיכך לא יכלו להתגונן. העותרות לא יודעו בשום מידע רלבנטי שעמד ביסוד הכוונה להחרים את כספן, דבר שפגע באופן אנוש בזכות הטיעון שלהם, ולמעשה, עד עצם היום הזה לא יודעות העותרות כיצד הגיע המשיב למסקנה שכספן שייך להתאחדות בלתי מותרת. […] העותרות התבקשו להתגונן מפני האשמות עמומות שטיבן לא פורט, ושהתבססו על מסמכים שעיון בהם לא התאפשר.”

אם ממשלת ישראל רוצה להחרים את כספן של האחיות א-שתייה, תואיל נא לנהוג כמדינה מתורבתת, ולא כצאצאית של בתי הדין של קפקא: תתייצב בבית המשפט ותציג את הראיות שיש לה. הזכות של אדם לדעת בשל איזו עבירה הוא נענש, והזכות שלו להתגונן מפני ההאשמה, היא זכות יסוד, שבלעדיה אי אפשר לדבר על משפט אלא לכל היותר על קריקטורה של משפט. לאותה הקטגוריה נכנס גם תיקון 36, שקובע בפועל שלמפקד הצבאי מותר להחרים רכוש בלי שהוא חייב דין וחשבון למישהו.

כארגון זכויות אדם, אנחנו מוצאים את עצמנו בעמדה לא שגרתית: אנחנו צריכים לעתור לבית המשפט העליון הישראלי כדי שזה יחזיר לבתי המשפט הצבאיים, שבלשון המעטה לא ידועים בעשיית צדק, סמכויות שנלקחו מהן. ואף על פי כן, המצב החדש גרוע משמעותית מקודמו, ולא מותיר לנו ברירה.