קול אדוניו

היו גרועים ממנו, אולי, אבל ספק אם היו גרועים כמוהו: היועץ המשפטי לממשלה וינשטיין מסייע לעקיפת החוק

כשארגון ממשלתי מוציא הודעה ביום חמישי בערב, המשמעות היא שהוא רוצה לקבור את הידיעה שהוא נאלץ להוציא. ליועץ המשפטי לממשלה, בעוונותינו יהודה וינשטיין, היו סיבות טובות לקוות שאף אחד לא ישים לב להודעה שהוא הוציא ביום חמישי האחרון. כרגיל אצל וינשטיין, זה לא כל כך עבד.

ההודעה התחילה בשורה של דברי חלקות, שמטרתם להסתיר את כוונת האמת של המחבר: "האכיפה הפלילית הינה בוודאי כלי חשוב במארג הכלים לאכיפת החוק באזור, ויש לקדם את הנושא, כפי שעמדתי במכתביי הקודמים לשר הביטחון, שאף אוזכרו בדו"ח המבקר. אולם אין בכך בכדי לפטור מהצורך ליצוק תוכן של ממש בסדרי העדיפויות המנחים את הרשויות המינהליות במישור האכיפה המינהלית. לפיכך, אני סבור כי יש לחדד את סדרי העדיפויות הפנימיים בנוגע לבניה על קרקע פרטית, ולקדם את הסרת המבנים המצויים על גבי קרקע פרטית… המצב הנוכחי כמתואר לעיל פוגע בשלטון החוק. הוא פוגע בזכויות האדם. הוא פוגע בקנין הפרטי. ועם כך לא ניתן להסכים…" נשמע נחמד, מה יכול להיות רע בזה? כולנו בעד שלטון החוק, זכויות אדם, הסרת מבנים המצויים על קרקע פרטית, ורובנו אפילו תומכים בזכות הקניין הפרטי.

המלכודת מגיעה מיד אחר כך: אחרי כל ההקדמה הזו, מודיע וינשטיין שבניגוד להחלטת בג"צ, ובהתאם לדרישת הדרג הפוליטי, הוא מורה שלא לפנות 30 מבנים במאחז הבלתי חוקי עמונה, אלא להסתפק בפינוי של מבנה אחד בלבד.

נזכיר את העובדות: עמונה היא מאחז בלתי חוקי אליבא דכולי עלמא. אין חולק על כך. המדינה הודתה בכך פעם אחר פעם. היא אפילו קבעה, פעם אחר פעם, שצריך לפנות את המאחז – אבל איכשהו, הפרקליטות תחת וינשטיין תמיד מצאה דברים דחופים יותר לעשות. לפני כחודש – הדיון המשפטי על עמונה, ראוי להזכיר, התחיל ב-2008 – הודיעו נציגי המתנחלים שהם רכשו רבע מחלקה אחת, שמינית מחלקה אחרת, שישית מחלקה שלישית ו-40 אחוז מחלקה רביעית. אנחנו עתרנו בשם שורה של בעלי חלקות שנפגעו מהקמת עמונה, שמשתרעת לה על כ-25 חלקות, כמו גם בשם ראש מועצת הכפר סילוואד. המסמכים שהגישה החברה שהודיעה שרכשה את הקרקעות, אל ווטן, בפרשות אחרות כבר זוהו ארבע פעמים כמזויפים: שלוש פעמים מתוארות בפוסט הקודם שהקדשנו לנושא עמונה, ומאז קבע בית המשפט המחוזי שעוד עסקה שבה היתה מעורבת אל ווטן היתה מזויפת.

לווינשטיין זה לא משנה. הטענה של אל ווטן שהיא רכשה אחוזים מחלקות – טענה שאי אפשר לברר בינתיים, משום שהחברה ביקשה וקיבלה צו איסור פרסום על הפרטים – הספיקה לו כדי לקבוע שפסיקה של בג"צ שיש לפנות כל מבנה בעמונה שבנוי על חלקה שלגביה אין טענת רכישה, בעתירה  שביקשה מלכתחילה לפנות את כל עמונה, היא לא משהו שצריך להתחשב בו. אחרי אשד המילים הנמלץ בתחילת המכתב של וינשטיין, הוא מורה על פינוי מבנה אחד ודרך אחת – וגם את אלה הוא משאיר לביצוע המתנחלים. התירוץ? אחרי שנים, לפתע ביקשה המדינה מבית המשפט לא לפנות את כל עמונה אלא להסתפק בפינוי רק החלקות שבשם בעליהן הוגשה העתירה. בית המשפט לא נענה לבקשה הזו, והוציא צו על תנאי המורה על פינוי עמונה; ואולם העדר דחיה מפורשת שלה סיפקה לווינשטיין קש להתלות בו.

הבוקר הגשנו בקשה לצו בזיון בית משפט כנגד המשיבים בעתירה, המיוצגים על ידי וינשטיין. אין להעלות על הדעת שאחרי יותר מארבע שנים של דיונים משפטיים ודחיות שה"י ופה"י מצד וינשטיין, מאחז שכולו בלתי חוקי יישאר על אדמה פלסטינית פרטית, למרות החלטות מפורשות של בג"צ, שניתנו לפנים משורת הדין. אם זה מה שיקרה, אפשר להפסיק לדבר על אכיפת חוק.

כבר היו יועצים משפטיים שהעטו חרפה על התפקיד. יוסף חריש רקח את החנינה האומללה בפרשת השב"כ, חנינה שהתבססה על התקדים המחפיר של חנינת הנשיא ניקסון על ידי יורשו פורד; חריש עשה זאת אחרי שהממשלה הדיחה בפועל את היועץ המשפטי התקיף יצחק זמיר. הקלון שליווה את המהלך הזה לא עזב את חריש למשך כל תקופת כהונתו.

יש לקוות שבית המשפט, לשם שינוי, לא יעמיד פנים שהיריקה בפניו היא גשם, ויעמיד את היועץ במקומו.