בג"ץ 5480/15 – מרים אסמעיל עלי מוסא נגד שר הביטחון

מועד הגשת העתירה: 11.8.15

מאחז דרך האבות הוא מאחז בלתי מורשה שהוקם ב-2002 על אדמות הכפר הפלסטיני אל חאדר, סמוך להתנחלות אלעזר, תוך ניצול המצב הביטחוני של שיא ימי הפיגועים של האינתיפאדה השנייה.

ב-2007 אישר המנהל האזרחי כי במקום קיימים עשרות מבנים בלתי חוקיים, אך נמנע מלאכוף את צווי ההריסה שהוצאו על ידו. על פי דו"ח פנימי של המנהל האזרחי משנת 2010, שהפרקליטות מנעה את פרסומו, 60% ממבני המאחז בנויים על קרקעות פלסטיניות פרטיות.

הקמת המאחז היתה מתוחכמת ומהירה: השלב הראשון היה הצבת מגורונים יבילים. לאחר מכן נבנו סביב רבים מהם קירות קבועים. בשלב השלישי נבנה גג וכך הפכו המבנים היבילים למבני קבע. עם הזמן הוצבו תשתיות מים, חשמל וביוב בשטח המאחז, וכן נפרצו דרכים. הפיתוח הזה נעשה בזמן שלמבנים שהוקמו ולתשתיות שהותקנו לא היה כל היתר מטעם הרשויות והם הוצבו בניגוד מוחלט לתוכנית המתאר, שייעדה את השטח לחקלאות.

הבנייה הבלתי חוקית התרחשה למרות שמעמד הקרקע לא הוסדר. רק באפריל 2014, ארבע שנים לאחר שניתן פסק דין בעתירה קודמת בנוגע למאחז, הכריזה המדינה על כאלף דונם מאדמות הכפרים בית אומר, נחאלין ואל-ח'דר, עליהן יושב חלק מהמאחז, כעל אדמות ציבור. בעלי האדמות הגישו עררים נגד ההכרזה. עררים שטרם הוכרעו.

למרות שההכרזה אינה חלוטה ועל כן על המינהל למנוע בנייה בלתי חוקית במקום, היא נמשכה. לכן, באוגוסט 2015 עתר יש דין בשמם של ארבעה בעלי קרקעות מהכפר אל ח'דר, בדרישה שבית המשפט יורה על הריסת המבנים הבלתי חוקיים. אחד העותרים הגיש בשעתו עתירה נפרדת לבג"ץ, שנמחקה לאחר שהמדינה התחייבה להרוס את המבנה הבלתי חוקי שנבנה על אדמתו; על אף קיומו של פסק דין מחייב, המדינה לא עמדה בהתחייבותה.

המדינה טענה בתגובה כי לא עלה בידי העותרים להוכיח כי קיימת עילה משפטית לחייב את המדינה לממש את צווי ההריסה שהוצאו למבנים "דווקא כעת, בעת ובעונה אחת". זאת, היות שלטענת המדינה מדובר באדמות מדינה, ולכן הריסת הבתים נמצאת בעדיפות נמוכה מבחינת מימוש צווי הריסה. עוד נטען, כי אין טעם לקיים דיון במימוש צווי ההריסה עד שלא יוכרעו העררים שהוגשו כנגד ההכרזה.

ב-16.11.15 הוציא בג"ץ צו ארעי האוסר על בנייה או אכלוס בחלקות הרלוונטיות ומורה למדינה לצלם את המצב בתוך 48 שעות. זמן קצר לאחר מכן גילו העותרים כי הבנייה במקום נמשכת בניגוד לצו, ולכן יש דין הגיש בקשה לצו בזיון בית המשפט. בתגובה טענה המדינה כי לא היא ביזתה את הצו שניתן בבג"ץ, וכי "פעולות מימוש ואכיפה ביחס לבנייה חדשה זו, שהתרחשה כאמור לאחר שניתן הצו הארעי, מצויות עתה בסדר עדיפות גבוה". אולם, לאחר חקיקת חוק ההסדרה טענה המדינה כי נתיב האבות מוזכר מפורשות בחוק כאחד ה"יישובים" שבהם מותלים הליכי האכיפה של צווי הריסה, ולכן עד שבג"ץ לא יכריע בעתירות נגד החוק, אין מקום לברר את העתירה.

ב-2.5.2022 מחק בית המשפט העליון את העתירה. פסיקת שופטי העליון היא לכל הפחות מקוממת. השופטים קבעו כי "אין חולק שכל המבנים מושא העתירה – מבני מידות בני שתיים-שלוש קומות – נבנו שלא כדין, מבלי שאושרה תכנית למאחז ומבלי שהוצאו להם היתרים כנדרש, באופן המהווה הפרת חוק בוטה".

בנוסף, שופטי העליון ביקרו את מדיניות אכיפת החוק של הרשויות הישראלית וכתבו כי "תמיהה היא מדוע נבצר מחוקרי משטרת ישראל לברר מי נתן את ה'אור הירוק' לעלייה על הקרקע ולחיבור המבנים לתשתיות מים, חשמל וביוב". פסק הדין אף מציין את "'גרירת הרגליים' של המדינה", ואת העובדה ש"חלפו עשר שנים ולא חלה התקדמות של ממש" בכל הנוגע להתחייבות המדינה להקים יחידה ייעודית שתפקידה יהיה לחקור עבירות תכנון ובנייה בגדה המערבית.

בסופו של פסק הדין, שופטי העליון כתבו כי "שני הסעדים שנתבקשו בה [בעתירה] עדיין נותרו רלוונטיים" ובכל זאת הורו על מחיקתה וזאת בשל התארכות ההליכים בוועדות הערר. כך, המדינה "גוררת רגליים" באופן מכוון ובסופו של דבר מקבלת על כך פרס משופטי העליון בדמות מחיקת העתירה.

באופן חריג, המחזק את עובדת נחיצותה וחשיבותה של העתירה, השופטים חייבו את המדינה לשלם לעותרים 7,000 ש"ח הוצאות משפט.

מצב העתירה: נמחקה.