בג"ץ 4057/10 – האגודה לזכויות האזרח בישראל ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה ושומרון

מועד הגשת העתירה: 26.5.2010

במאי 2010 נכנסה לתוקף הוראת שעה שקבעה מהן תקופות המעצר בהן ניתן לעצור פלסטינים בגדה המערבית. הוראת השעה קבעה כי ניתן לעצור חשוד העצור על פי צו בדבר הוראות ביטחון שמונה ימים עד שהוא מובא בפני שופט; 90 יום עד הגשת כתב אישום, או עד שישה חודשים באישור בית משפט. כמו כן, לאחר הגשת כתב איום ניתן להחזיק נאם במעצר במשך שנתיים, ולאחר מכן להאריך את מעצרו בחצי שנה כל פעם, באישור בית המשפט, באופן בלתי מוגבל.

מנגד, החוק הישראלי, שחל גם לגבי אזרחים ישראלים המתגוררים בגדה, קבע שיש להביא חשוד בפני שופט בתוך 24 שעות ממעצרו (הניתן להארכה עד 48 שעות) להחזיקו במעצר במשך 30 יום עד הגשת כתב אשום (היועץ המשפטי לממשלה יכול להאריך את המעצר עד 75 ימים) לאחר הגשת כתב אישום ניתן לקבוע מעצר עד תום ההליכים למשך תשעה חודשים, אותו ניתן להאריך בשלושה חודשים כל פעם.

יש דין, יחד עם האגודה לזכויות האזרח ועם הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, עתרו לבג"ץ כנגד האפליה בתקופת המעצר של פלסטינים בגדה המערבית ביחס לתקופת המעצר של ישראלים שם. בעתירתה, הביאה עורכת הדין לילה מרגלית את הדוגמא של שני תושבי אזור חברון שנעצרים במהלך קטטה: "אחד מהם, יהודי תושב קריית ארבע, נחקר מיד בידי שוטר ומובא כבר למחרת לדיון בבית משפט השלום בירושלים. בדיון, בית המשפט מחליט על שחרורו בתנאי ערובה: אין מדובר בתיק חמור במיוחד, והנאשם טוען להגנה עצמית. השני, פלסטיני תושב חברון, נעצר למשך שמונה ימים תמימים לפני הבאתו בפני שופט צבאי. הוא נחקר, הלכה למעשה, רק פעם אחת במהלך תקופה זו". מרגלית הדגישה עוד כי האפליה בין שני העצורים, תושבי אותו האזור, נמשכת לאורך כל ההליך.

בתגובת המדינה נאמר כי ההבדלים בין החוק הישראלי לחוק החל על הגדה נובע משיקולים ביטחוניים ענייניים. עם זאת, המדינה הוסיפה שלאחר עבודת מטה ארוכה הוחלט לבצע "שינויים מרחיקי לכת בתקופות המעצר הקבועות בצו בדבר הוראות ביטחון", שפורסמו בצו חדש שנכנס לתוקף בתחילת 2012. הפרקליטות הצהירה שהוחלט כי בעבירות שאינן עבירות ביטחון יובא העצור בפני שופט בתוך 48 שעות; עצורים בעבירות ביטחון יובאו בפני שופט בתוך 96 שעות, מלבד במקרים בהם יש חשש לפגיעה משמעותית בחקירה או פגיעה בחיי אדם;
עוד הוחלט, שהארכת מעצר ראשונית לא תעלה על 20 ימים, וכי ניתן יהיה לשוב ולהאריך את המעצר לתקופות נוספות שלא יעלו על 15 ימים נוספים בכל פעם.

הארכת המעצר בטרם הגשת כתב אישום מעבר ל-60 ימים תהיה טעונה אישור של גורם משפטי בכיר. עוד הוחלט שמעצר עד תום ההליכים יעמוד על שנה אחת בעבירות שאינן עבירות ביטחון, ושנתיים על עבירות ביטחוניות. המדינה אף הוסיפה כי תבחן את הנוהל מחדש שנתיים לאחר שנכנס לתוקף.

ביש דין בירכו על קיצור תקופת המעצרים, אולם טענו כי עדין ישנם פערים תהומיים, בעיקר בכל הקשור לקטינים. באפריל 2014 דחה בג"ץ את העתירה ביחס לתקופות המעצר המקסימאליות של בגירים החשודים בביצוע עבירות ביטחון, אולם דרש עדכונים נוספים ביחס לקטינים ושל בגירים החשודים בעבירות שאינן ביטחוניות. כמו כן, השופטים דרשו עדכונים נוספים בנוגע לתקופת המעצר עד תום ההליכים של כל הנאשמים.

במרץ 2017 הודיעה המדינה לבג"ץ על שורה של המלצות בנוגע לקיצורים נוספים בתקופות המעצר, במיוחד בכל הנוגע למעצרי קטינים ולתקופות המעצר עד תום ההליכים. חודש לאחר מכן ניתן פסק דין שמורה על ביצוע הקיצורים עליהם הודיעה המדינה, החל ממאי 2018.

מצב העתירה: בעקבות העתירה החליטה המדינה לקצר שורה של תקופות מעצר, החלטה שקיבלה תוקף של פסק דין.