עד כמה זה עלוב

ולפעמים הרשעות הקטנה, היומיומית, של הכיבוש מתמצית בגניבה עלובה של כמה כלי עבודה ובנזק למבנה

לריאד, תושב כפר במחוז בית לחם, יש חלקת עצים קטנה, עם עצי משמש, שקד, זית, תאנים ושאר טוב הארץ. סמוך לחלקה יש גם מבנה חקלאי עתיק, בן כמאה שנים, שמשמש אותו ואת משפחתו כמחסן כלים וגם כמקום מנוחה בימים החמים מדי הרבים כל כך.

יום אחד ביקש אחיינו של ריאד, חאדר, לערוך מנגל משפחתי במקום. ריאד נעתר, אבל כשחאדר הגיע למקום חשכו עיניו. הוא ראה מספר גברים, שזמן קצר לאחר מכן זיהה אותם כאזרחים ישראלים, כשהם עסוקים בחבלה במבנה. הוא צעק וצעד בכיוונם, והשלושה נמלטו מיד מן המקום.

כשריאד הגיע למקום, אחרי שהוזעק על ידי חאדר, הוא גילה שהאזרחים הישראלים לא הסתפקו גם בנסיון להרוס את המבנה: הם גם גנבו מספר כלי עבודה וכלי אוכל שהיו בו. למה? ככה.

לאלימות היומיומית כלפי הפלסטינים, בין אם היא באה מכיוון הצבא בין אם מכיוון האזרחים, פחות או יותר כבר הסכנו. התרגלנו. זה הרי קורה בתכיפות כזו, שאפשר לדקלם מתוך שינה את התירוצים: החייל חש בסכנה, הם היו ליד הגדר, הם נכנסו למקום שהם לא היו צריכים להיות בו, וחוץ מזה אתה-הרי-יודע-מה-הם-היו-עושים-לנו. אלימות כלפי אדם אפשר לתרץ תמיד, אם זה הקטע שלך. כמו שאנסים ותומכיהם יכולים תמיד למצוא תירוץ לאלימות מינית כלפי נשים (היא רצתה את זה, למה היא יצאה מהבית בשעות כאלה, מי מסתובב באזורים כאלה, מי יוצא לבוש ככה). תירוצים כאלה הכרחיים לכל מעשה עוול. אתה הרי צריך להיות מסוגל להסתכל במראה אחר כך; יתר על כן, אתה צריך להרגיל את עצמך למצב שבו מעשים כאלה הם שגרה.

“לשוד, לשחיטה, לביזה, הם נותנים את השם הכוזב ‘שלטון’; הם עושים שממה וקוראים לה ‘שלום’.” אלה הדברים הנוקבים ששם ההיסטוריון הרומאי טקיטוס בפי המצביא קלגאקוס, שהתכונן לקרב האחרון שלו מול הפולש הרומאי. להתקוממות של אנשים הנאבקים על חירותם אנחנו קוראים “הפרות סדר”; לאדמות שנגזלו מהם בעורמת משפטנים, ניתן השם “אדמות ציבור”; לקליעי פלדה מצופים, “כדורי גומי”; לירי באדם לא חמוש, “הכוח פעל על פי נוהל פתיחה באש.”

אבל בעוד שהתרגלנו לתירוצים לאלימות כלפי בני אדם, אנחנו עדיין מתקשים לתרץ גניבה פשוטה. אירועים כאלה חודרים דרך מסך הערפל הבטחוניסטי הנוח כל כך. כל בוגר הצבא הישראלי יכול הרי לדקלם בקלות את כל התירוצים שמסבירים מדוע יש לירות קליע עופרת מרובה סער כלפי ילד בלתי חמוש, אבל הוא יתקשה להצדיק את ביזת גופתו. והמקרים האלה מאפשרים לנו לראות מה קורה מעבר למסך התירוצים.

ומה שיש שם, בסופו של דבר, הוא גזל. גזל מצד אנשים שחיים בישוב מבוסס, שנהנים מכל הטוב שממשלה של מעצמת הייטק יכולה להרעיף עליהם, של חמור וכמה כלי עבודה מיושנים  – כפי שכבר ראינו במקרה קודם. האם הגזלנים שפרצו למבנה של ריאד היו זקוקים לאותם כלי עבודה, לאותם כלי אוכל? לא סביר. אבל הם לקחו אותם כי הם ידעו שהם יכולים לקחת אותם וששום דבר לא יקרה. הם ידעו שאף אחד לא יחקור, שאין כל חשש שהם יועמדו לדין. שהם אדוני הארץ, שהם יכולים להפגין את אדנותם על ידי פגיעה חסרת דאגה ברכושם של אחרים. האם יש, האם יכול להיות, איזשהו תירוץ – תירוץ בטחוני, תירוץ לאומי, תירוץ דתי – לפגיעה במבנה שמשמש חקלאים למחסה ולגניבת הכלים שלהם, הכלים שלגנב לא יוסיפו דבר אבל מבחינת הקורבן הם לעתים פגיעה של ממש ביכולתו להתפרנס?

והאם, מאחורי כל השקרים הנוצצים שמספרים האזרחים הישראלים בגדה, לעצמם ולנו – השקרים על “צרכי בטחון”, על “גאולת אדמות,” על “ארץ אבותינו” – לא מסתתר אותו הדחף עצמו, הדחף לשפר את עצמך על חשבונו של מי שמצבו גרוע עשרות מונים משלך? הדחף להפגין את האדנות שלך על ידי פגיעה במי שאיננו מוגן? אחרי כל המילים הגדולות, האם אין כאן בסופו של דבר שוד קטן ועלוב?