סמוך על צה”ל

מקרה הירי בבסאם אבו רחמה מעמיד במבחן את הטענה של צה”ל שהוא מסוגל לחקור את עצמו ברצינות

ב-17 באפריל 2009 הפגין באסם אבו רחמה מול גדר ההפרדה בכפרו בילעין. לאחר שמפגינה אחרת באותה ההפגנה נפגעה מירי אמצעי לפיזור הפגנות של כוחות הביטחון, צעק אבו רחמה לעבר החיילים והשוטרים שיש במקום פצוע. שניות לאחר מכן, ירה איש מכוחות הביטחון (לא ברור אם מדובר בחייל או שוטר מג”ב) רימון גז ישירות לחזהו של אבו רחמה; הפציעה היתה אנושה וכעבור מספר שעות מת אבו רחמה מפצעיו.

עד לאחרונה, על העובדות האלה לא היתה מחלוקת של ממש. אף על פי כן, כמעט שבע שנים לאחר מותו של אבו רחמה, איש עדיין לא נשא באחריות למותו. שבע שנים של סחבת ושל התחמקות מחקירה, שמתוארות בשני הפוסטים האלה; זה מה שקורה כשאיש כוחות הבטחון יורה באדם לא חמוש, שאליבא דכולי עלמא לא מהווה שום סכנה, והמצלמות (שלוש מצלמות שונות) מתעדות את האירוע – אבל לא מכוונות ישירות אל היורה.

לא ברור לנו מי ירה באבו רחמה – האם היה זה חייל צה”ל או שוטר מג”ב. יש לנו ראיות פורנזיות שמצביעות על המקום שבו עמדו היורים. ממצאי הבליסטיקה של צה”ל עצמו קבעו לפני מספר שנים ש”האפשרות היחידה של הגעת חימוש מהסוג הזה היא אך ורק בכינון ישיר ובאמות שטוחות, במעלות בודדות, עד סדר גודל של 3-4 מעלות”. כלומר, אין אפשרות שאבו רחמה נפגע מרימון שנורה על פי הכללים ופגע בו בטעות. עד לפני כמה חודשים השאלה הזאת לא היתה בוויכוח, אך לפני כמה חודשים טענה המדינה כי ייתכן שאבו רחמה נפגע מרימון שניתז מגדר סמוכה. גם אם זה נכון, הירי עדיין בוצע בכינון ישיר בניגוד לפקודות.

היום היה אמור להיערך דיון בבג"ץ בעתירה שהגשנו יחד עם ארגון זכויות האדם בצלם – עתירה שדורשת להעמיד לדין את היורה או למצער את מפקדיו – אולם בסוף הוא נערך במעמד צד אחד בשל שביתת הפרקליטים. ניתן להעריך שנציג המדינה היה צפוי לטעון כי אין אפשרות לזהות את היורים. הערכנו שהמדינה תשתדל לא לדבר על העובדה שמצ"ח והפרקליטות הצבאית עשו כמיטב יכולתן למנוע פתיחה בחקירה ואולצו לעשות זאת שנה ושלושה חודשים אחרי הירי, אחרי עתירה ראשונה שלנו לבג"ץ. הפרקליטות תטען שייתכן שהרימון שפגע בחזהו של אבו רחמה ניתז אליו ממשהו – ותשתדל לטשטש את העובדה שגם אם הוא ניתז ממשהו, הבדיקה הבליסטית שלה-עצמה קבעה שהוא נורה בניגוד לפקודות.

צפינו שאם יתקיים דיון בו תופיעה הפרקליטות, הם יטענו שאין לה מושג את מי להעמיד לדין, ויקוו שהשופטים לא יחשבו יותר מדי על כך שהמדינה חנקה את החקירה במשך שנים. הדרישה שלנו פשוטה: גם אם אין אפשרות להעמיד לדין את היורים עצמם – ואנחנו חולקים על הטענה הזו – משום שהחקירה הכושלת של מצ”ח הובילה אותנו למצב שבו, שבע שנים לאחר המקרה, כבר אי אפשר לחקור אותו –  המפקדים של אותם חיילים ושוטרים צריכים לשאת באחריות.

בינתיים זה לא יקרה. השופטים בחרו למחוק את העתירה היות שבעקבות המלצות ועדת טירקל, שניתנו לאחר הגשת העתירה, ניתן כיום להגיש השגה ליועץ המשפטי לממשלה על החלטת הפרקליטות הצבאית. הצדק יצטרך להמשיך ולחכות.

חשוב להדגיש, שוב ושוב: אבו רחמה לא היה חמוש. הוא לא סיכן אף אחד. הוא יצא להפגנה כנגד עוול בכפרו – עוול שבית המשפט העליון הישראלי הכיר בו. ואף על פי כן, איש כוחות בטחון ישראלי – ואולי אף יותר מאחד – ירה לעבר מפגין בצורה מסכנת חיים והביא למותו. בחקירת מצ"ח, שכאמור נפתחה רק בעקבות לחץ שלנו, העידו מספר לוחמים שהם כלל לא קיבלו הכשרה כנדרש לשימוש באמצעים לפיזור הפגנות. מפקדיהם של אותם לוחמים, אלה שלא תידרכו ולא פיקדו כראוי על האירוע ושאחראים למעשיהם של פקודיהם, חומקים מהאחריות הזו עד היום.

בשבועות האחרונים, מאז תקרית הירי בחברון שמסעירה את המדינה, טוענים בכירים בצה”ל ובמערכת הפוליטית שמדובר במקרה חריג, לא מייצג, תקרית נקודתית. כל אדם בעל מצפון צריך לתהות האם זה אכן המצב; האם ההצהרה החשובה בפרשה היא לא זו של הרמטכ”ל, אלא זו של ראש הממשלה, שאמר לאביו של היורה שהוא צריך ל”סמוך על חקירת צה”ל”.

מה צריך להבין איש כוחות ביטחון ישראלי מהאמירה של ראש הממשלה? אחת הפרשנויות הסבירות היא “אל תדאג, החקירה שלנו כבר תמצא שהיית בסדר”. זה הרי החוזה הבלתי כתוב בין הממשלה לחייליה: אנחנו שולחים אתכם לעשות את העבודה המלוכלכת של דיכוי אוכלוסייה אזרחית, ובתמורה נעלים עין אם פה ושם אתם סוטים מן הפקודות – כל זמן שלא יתפסו אתכם על חם. אז, לצערנו, לא תהיה לנו ברירה אלא להתחיל את תיאטרון החקירה.

סרטון המתעד את הירי (אזהרה: התמונות קשות לצפייה)