סינג’יל וגבעת הרואה: סיפורו של כשל משפטי

מתנחל חמוש חוסם את חריש אדמת שבאנה בסיוע צה"ל.

בשבוע שעבר פינו כוחות צה”ל, בלי הרבה רעש, את הפלישה לאדמותיו של מוחמד אברהים עלי שבאנה, תושב הכפר סינג’יל שבגדה המערבית, שבוצעה על ידי המתנחלים יהונתן רוטשילד ויהודה אליצור. בכך באה לסיומה סאגה משפטית ארוכה, שמוכיחה שוב את אוזלת ידן של הרשויות הישראליות בבואן להגן על זכויותיהם של פלסטינים בשטחי סי.

הסיפור מתחיל ב-2002. אנחנו נמצאים בשיא האינתיפאדה השניה. מחבלים מתאבדים מתפוצצים ברחובות ישראל מבלי שצה”ל והשב”כ מסוגלים לבלום אותם. במקביל, צה”ל הורג אלפי פלסטינים. והמתנחלים, בסיוע ממשלתי צמוד, מנצלים את המיסוך התקשורתי שמספק להם

שטף הדם הגדול ביותר מאז 1948 בסכסוך היהודי פלסטיני כדי להקים שורה של מאחזים. אחד המאחזים הללו הוא גבעת הרואה, שמוקם בחלקו על אדמה פלסטינית פרטית של תושבי הכפר סינג’יל.

מכאן ההשתלשלות הולכת בנתיב מוכר: ב-2004 המפקד הצבאי מוציא צו שמכריז על המאחז כשטח מתוחם אבל, ראה זה פלא, לא אוכף את הצווים שלו-עצמו. צו תיחום הוא עוד כלי שבו עושה הצבא שימוש נדיר – נדיר מאד: הוצאו פחות מעשרה מהם. כתוצאה מאי קיום הצווים, כמו בהרבה מקרי מאחזים אחרים, המאחז תופח על חשבון עוד קרקעות של פלסטינים, שנתפסות בלי רשות אבל בעצימת עיניים מלווה בקריצה של הרשויות. ב-2006 מוגשת עתירה ראשונה בדרישה לממש את צווי התיחום. הממשלה מבטיחה לבית המשפט, ומשקרת כהרגלה, שהיא תאכוף את הצווים, ובהתאם העתירה נמחקת. הצווים, אלא מה, לא מיושמים. שנה לאחר מכן, ב-2007, מוגשת עתירה שניה בנושא, והפעם המדינה מצהירה חד משמעית שאין לה כל כוונה לאכוף את הצווים שלה-עצמה, משיקולים פוליטיים.

בתחילת חודש פברואר 2010, גילה הנפגע שבאנה שהמתנחלים פלשו לאדמותיו, שתלו עליהן עצים וגידרו את השטח. הוא הגיש תלונה במשטרה. זו, בנוהל, סגרה את התלונה תוך שלושה חודשים בעילה של “עבריין לא נודע.” עשרה חודשים חלפו בעצלתיים ללא פעולה, ובדצמבר 2010 הגישה “יש דין”, בשם הנפגע, את העתירה היחידה שלה (שתי העתירות הקודמות הוגשו על ידי שלום עכשיו) בנושא. הבקשה שלנו היתה לאכוף את צו השימוש המפריע שהוצא כנגד גזל האדמות שם.

מהו צו שימוש מפריע? או. בשנת 2005 הגישה עו”ד טליה ששון את הדו”ח שלה בנושא המאחזים הבלתי חוקיים, דו”ח שנכתב לבקשת ראש הממשלה שרון לאחר שהלז התחייב בפני האמריקאים לפנות את המאחזים הללו. ששון כתבה דברים חריפים ביותר על הניצול לרעה מצד המתנחלים והממשלה: “נראה על כן כי הפרת החוק הפכה ממוסדת ומוסדית. אין לנו עניין עם עבריין או קבוצת עבריינים הפועלים בניגוד לחוק. התמונה הנגלית לעין המתבונן היא הפרת חוק בוטה על ידי רשויות מדינה מסוימות, רשויות ציבוריות, מועצות אזוריות באיו"ש ומתנחלים, והכל תוך הצגת מראית עין כאילו יש כאן מערכת מוסדית מוסדרת הפועלת כחוק.” ששון הגיעה למסקנה כי הכלים המשפטיים הקיימים אינם מספקים הגנה ראויה לפלסטינים: “תכלית זו של תפיסת חזקה בקרקע מושגת על ידי עיבוד הקרקע, נטיעה, זריעה, רעייה, ישיבה פיזית בקרקע, גידור, מניעת גישה, סלילת דרכים, הצבת עמודי תאורה הצבת מבנים, השתלטות על מערות, ובדרכים אחרות. כאשר נתפסות קרקעות פרטיות של פלסטינים על ידי מתנחלים,, מתברר כי ההגנות המשפטיות העומדות להם אינן אפקטיביות […] למעשה, הגנות אלה נותרות כאות מתה בתחיקת הביטחון. לא ניתנת מכוחן הגנה למקרקעי הפלסטינים מפני פלישות של מתנחלים. […] התוצאה היא שלפלסטיני המחזיק בדין בקרקע וסובל מפלישה אליהן שלא כדין, הגנות משפטיות "על הנייר" בלבד, אך לא בפועל. […] עולה מהמקובץ כי אין הגנה אפקטיבית לקרקעות פרטיות של פלסטינים מפני פלישה של ישראלים שלא כדין לקרקע, לא מכוח הדין האזרחי ולא מכוח הדין הפלילי או המנהלי.“ ההדגשות שלי. כתוצאה מכך, החליטה ששון שיש מקום לכלי משפטי חדש, צו שימוש מפריע, שיאפשר סילוק מהיר של פולשים ללא ההליך המשפטי הרגיל, שנמשך שנים ארוכות.

הוצאת הצו היא בסמכותו של אחד המשת”פים הבכירים של המתנחלים, ראש המנהל האזרחי. כפי שאפשר להבין, הנושאים בתפקיד לא אוהבים את הצו הזה, כי הוא אשכרה עשוי לאלץ אותם לפעול (הח”מ שירת במנהל האזרחי וניסח בשעתו את הכללים לקצין המנהל האזרחי, שהם כולם וריאציות על הכלל הראשון: “אל תעשה כלום – כל מה שתעשה יסבך אותך עם מישהו.”) ראש המנהל האזרחי שנכנס לתפקידו ב-2010, אל”מ מוטי אלמוז, החליט שהוא לא יוציא צווים כאלה, בתירוץ שאין לו את הרקע המשפטי. היועץ המשפטי של המנהל האזרחי, תא”ל אלי בר-און, שלח לאלמוז מכתב תקיף, בו כתב בין השאר אי הוצאת הצווים יש בה ”משום התנערות מחובותיך הנובעות מדרישות המשפט הבינלאומי והיא אינה מתיישבת עם התנהלות המצופה מרשות מינהלית סבירה.” ואף על פי כן, המנהל האזרחי ממעט מאד בהוצאת צווים כאלה. המתנחלים, כפי שאפשר לנחש, שנאו את הצו ודו"ח אדמונד לוי התנגח בו וטען שהוא בלתי חוקי. עם זאת, במארס 2012 עיגן בג”צ את הלגיטימיות של הצו.

אבל האם הוא יעיל? עתירת שבאנה, כאמור, הוגשה בדצמבר 2010, אחרי בזבוז הזמן הרגיל שנמשך עשרה חודשים; במארס 2011 התחייבה המדינה לממש מתישהו את צו השימוש המפריע; במאי 2011 היא אפילו נתנה תאריך יעד, 31.8.11. כפי שאפשר להבין מהפסקה הפותחת של הפוסט הזה, זה לא קרה. בתחילת ספטמבר 2011, טענה המדינה שנפלה טעות בצו. הדיון נמשך ונמשך, ובתשיעי באפריל 2013 – שבע שנים אחרי צווי התיחום שלא יושמו למאחז, 20 חודשים אחרי המועד שבו אמורה היתה המדינה, על פי התחייבותה לבג”צ, לפנות את הפלישה לאדמות שבאנה – אזלה סבלנותו של בג”צ והוא הוציא צו על תנאי. ארבעה חודשים אחר כך, בשבוע שעבר, המדינה גם יישמה אותו.

המסקנה העגומה מפרשת שבאנה היא, שוב, שאתה יכול לגרור את הסוס אל המים אבל לא לאלץ אותו לשתות; אתה יכול לתת למדינה את הכלים המשפטיים המתקדמים ביותר, אבל, בהיותה משת”פית סיפוח ובהיות הסיפוח של שטחי סי המטרה המסתמנת שלה, אתה לא יכול לאלץ אותה להשתמש בהם. הגיון הסיפוח גובר, כפי שגבר תמיד, על הציות לחוק – אפילו לחוקי העוול ששוררים בגדה המערבית.

עו"ד חוסיין שבאנה (ראש לשכת עורכי הדין הפלסטינית) על אדמת אביו, בפעם הראשונה בשלוש שנים.

עדכון: צוות "יש דין", בכלל זה עורכת הדין אנו לוסקי ועורך הדין מוחמד שקיר, הגיעו אתמול (א') בבוקר יחד עם מתנדבות "יש דין" ובנו של העותר שבאנה, עו"ד חוסיין שבאנה (ראש לשכת עורכי הדין הפלסטינית) לאדמתו. זמן קצר לאחר הגעתם למקום, שהודעה עליה נמסרה מראש דרך המת"ק הפלסטיני, הגיעו למקום מתנחלים, ביניהם אחד בשם נחמן שהציג את עצמו כאחראי הבטחון של ההתנחלות עלי, בשני רכבי בטחון. המתנחלים ניסו לשבש את עבודת הפלסטינים ואחד הרכבים שלהם ניסה לחסום את פעולת הטרקטור. נחמן טען שיש צורך בתיאום, ועו"ד לוסקי ציינה בפניו שבית המשפט החליט אחרת. חיילים הגיעו למקום וביצעו את הנחיותיו של נחמן. מאוחר יותר הגיע למקום קצין אחר והציג בפני הפלסטינים צו שטח צבאי סגור. במקביל, הגיעה למקום מתנחלת – החיילים העידו בפני אנשי "יש דין" שהיא מגיעה ממאחז גבעת הרואה ושהיא בעצם האדם הכמעט יחיד שם – והחלה לקלל ולאיים. למרבה השמחה, למרות הכל, החלקה נחרשה במלואה. נמשיך לעדכן.