נקמת קוסרא

הבית שהוצת בכפר סילוואד

מתנחלי "תג מחיר" נוקמים את נקמתם בפלסטינים בלתי מעורבים, ומציתים בית. למרבה המזל, הוא היה ריק

לפני כחודשיים, קבוצה של פוגרומצ'יקים עלובים נתפסה בקוסרא על ידי תושבי המקום שעה שהיתה בדרכה לבצע חבלת "תג מחיר." הם חטפו מכות נאמנות ואחר כך הוסגרו לידי הצבא, שלא הסתיר את שביעות רצונו מגורלם. במחשבה שניה, אולי ראוי היה לצבא לחשוב שוב על שביעות הרצון הזו: אם הגנה עצמית פלסטינית מסוגלת לטפל בחבורת הלא-יוצלחים הזו, כל האגדות על כך שמדובר בארגון חשאי וממודר יותר מהצ'קה בימי תפארתו, שאנשיו מסוגלים לשתוק בחקירה כאילו היו דג שהפך לנזיר, ושעל כן צריך להבין את אוזלת היד של הרשויות די מתפוגגות.

התרענו בשעתו על כך שצפויות פעולות תגמול על ההשפלה הזו של הכבוד היהודי, ובסוף חודש פברואר הגיעה עוד אחת מהפעולות הללו. באותו הלילה, הגיעו אלמונים אל הבית המזרחי שבכפר סילוואד – כפר שיש לציין שלא היה מעורב באירועי קוסרא, אבל לרוע מזלו שוכן ליד עמונה והמאחז הבלתי חוקי נצח בנימין – והציתו אותו, לא לפני שהשאירו במקום את הסיסמאות שהפכו לסימן היכר של פוגרומי "תג מחיר": הפעם היו אלה  "קוסרא," ו"ערבים החוצה 904."

בבית הזה גרה מזה כ-45 שנים אלמנה פלסטינית, רוידה עבד אלגני סלימאן חאמד. היא מתגוררת בגפה ולבית אין גדר או שער, ומאחר והבית מבודד הוא מהווה מטרה קלה. למרבה המזל, בלילה הספציפי הזה חאמד לא שהתה בבית, שאם לא כן קשה להניח שהיתה שורדת.

צריך להיות סוג בזוי מאד של אדם כדי להצית בית בשעת לילה, סוג נדיר של רצחנות פחדנית. זה כמובן לא המקרה הראשון מסוגו, ומתנחלים כבר הציתו בתים על יושביהם, ועדיין דבר כזה צריך לצמרר כל אדם הגון. ועם כל זאת, בהתחשב בשיעור ההצלחה הנמוך מן הדשא של משטרת ש"י, אף שהיא מתהדרת כיום ב"מפלג פשיעה לאומנית" ששמו כבר הפך למשל ושנינה (המתנחלים קוראים לו "ימ"ר חמניות," אני מעדיף את פשל"א, כי הוא תוצרת בית), יש להניח שגם התיק הזה ייסגר. אני מהמר על עילת "עבריין בלתי ידוע."

כל כוח משטרה שמכבד את עצמו היה עוזב פחות או יותר הכל והולך למצוא את הפחדנים הנתעבים שהציתו בית בשעת לילה, אבל לא התרשמנו שנרשמה בהילות יתר בקרב החוקרים. מצד שני, זו משטרת ש"י. אם הג'וב שלה הוא אכיפת חוק, אז היא ממש גרועה בו.

אז בינתיים המציתים מסתובבים חופשיים, ורוידה חמאד תצטרך עכשיו להחליט אם היא, כמו הילד אברם של אלתרמן, חוזרת אל הבית ששלוותו הוחלפה באימה וששינה בו היא עניין לאמיצים, או שהיא צריכה לוותר על חייה כפי שחיה אותם 45 שנים, ולעבור לגור במקום אחר. ואם היא תעקור למקום אחר, אז, אם לצטט את ג'ורג' וו. בוש, הטרוריסטים ניצחו. אלא שאף אדם ישר לא יוכל להאשים אותה – רק את המחבלים ואת סייעניהם שבמחדל במשטרה.