נבלים ברשות התורה

פינוי שכונת גבעת האולפנה, בית אל. צילום: בז רטנר, רויטרס.

כדי להכשיר את גזילת קרקעות הפלסטינים, ישיבת בית אל מוכנה היתה להונות מתנחלים. את התלונות יש להפנות אליה, לא אלינו

כשפונתה שכונת גבעת האולפנה בבית אל (היא ג'בל ערטיס, שבבעלות פרטית של תושבי דורא אל קרע), פצחו הדיירים במקום, בסיוע נמרץ של מועצת יש"ע, בקמפיין קולני שבו הם טענו שהעתירה שלנו הובילה לכך שהם פונו מבתיהם שנרכשו כחוק, תוך רמיזה בוטה שזה לא כל כך משנה אם האדמה שייכת בפועל לפלסטינים. בית המשפט, כזכור, לא התרשם והורה על פינוי. ממשלת ישראל נקטה בצעד החריג, שלא לומר ההזוי, של בדיקת האפשרות לניסור הבתים והעברתם – צעד שהיה עולה, אילו הושלם (הממשלה אכן יישמה חלק ממנו), 150 מיליוני שקלים.

ככל שחולף הזמן, נחשפות יותר עובדות על התנהלותה של ישיבת בית אל, שחברה ממוסדותיה היא זו שמכרה לדיירים את הבתים, והעובדות הללו מראות לנו שהאשמה בכך שרוכשים נותרו ללא דירות שייכת כולה לישיבה עצמה. למותר לציין שהמדינה לא מיהרה יותר מדי לנהל את החקירות או קידמה במרץ את ההליכים הפליליים בפרשה. יובהר מראש: "יש דין" מתנגדת לכל סוג של התנחלות, "מוכרת" או מאחז בלתי חוקי; שני הסוגים, מבחינתנו, הם חממה להפרת זכויות אדם. אבל מה שהתרחש בגבעת האולפנה צריך לגרום גם לישרים שבין תומכי ההתנחלויות לעצור ולחשוב שוב.

ב-2012, חשף חיים לוינסון ב"הארץ" שבחקירתו במשטרה, הודה מנכ"ל החברה לפיתוח קרית הישיבה בבית אל, יואל צור, כי ידע שהבניה התרחשה על קרקעות שבמקרה הטוב לא הושלמה רכישתן ובמקרה הרע כלל לא נרכשו, וזאת למרות טענת המתנחלים שהאדמות נרכשו כדין. צור נאלץ להודות בחקירתו כי לא בירר את סוגיית רכישת האדמה וכי בנה את המבנים במקום ללא היתרים.

לפני כחודש, חשף לוינסון ב"הארץ" כי מסמכים של החטיבה להתיישבות פוברקו כדי להלבין מכירה של כ-250 דירות בבית אל, וכי הישיבה מכרה את הדירות לתושבים מבלי להודיע להם שאין לה כל זכויות בקרקע. הישיבה שילמה פיצויים, דיווח לוינסון, בסך של כמיליון שקלים לשתי משפחות שלהן מכרה דירות ללא זכויות; אך נציג משפחה שלישית בדק את המסמכים וגילה שאף שהבית שנמכר לו רשום כקיים במגרש 373, המגרש הזה בכלל לא נמצא בגבעת האולפנה. הישיבה אמנם מכרה רק שלוש דירות, אך השכירה עשרות מהן. במילים אחרות, מישהו זייף מסמכים כדי להונות רוכשים ושוכרים.

תושבי השכונה יודעים שרימו אותם, וכפי שנחשף ב-News1, הם גם מנהלים שיח פנימי זועם למדי בנושא; חשיפה נוספת של New1, שהגיעה השבוע, מגלה הונאה בקנה מידה תנכ"י כמעט: המתנחלים שפונו מגבעת האולפנה בגלל הנוכלות של חברת הפיתוח לקרית הישיבה בבית אל, יתחילו בקרוב לשלם שכר דירה על הקראווילות שבהן הם מתגוררים – והם ישלמו אותו לא למדינה, אלא לגוף שהונה אותם, ישיבת בית אל. הגזלת וגם ירשת?

וואו. כלומר, ידענו מזמן שכל "מפעל" ההתנחלויות בכחש יסודו, אבל וואו. מסתבר שבשביל ליישב התנחלויות, מוכנים בכירים ב"מפעל" לא רק לנשל פלסטינים, לא רק לעקם את החוק, לא רק לנסות לשקר לבתי המשפט, אלא גם להונות את אנשיהם-שלהם.

חשוב לציין כמה דברים באשר לחברה לפיתוח קרית הישיבה בבית אל: כפי שמצא לוינסון, היא חברת בת של חברה שהוקמה באיי מרשל. למה צריכים ציונים טובים שמאמינים בישוב הארץ להקים חברה דווקא באיי מרשל? ובכן, משום ששם החוקים נזילים למדי, ואפשר להסתיר את זהות בעלי החברה. בראש ישיבת בית אל עומד אחד המנהיגים החשובים של תנועת ההתנחלות, הרב זלמן ברוך מלמד. הוא גם רב הישוב בית אל, והמנהיג הרוחני של "תקומה," הפלג הקיצוני-ביחס של "הבית היהודי." מלמד הוא חבר הדירקטוריון של החברה לפיתוח קריית הישיבה בבית אל.

כל הפרשה כמעט ועלתה לכותרות בבחירות האחרונות בבית אל, משום שכפי שדיווח אתר "העין השביעית" שניים מהמעורבים בפרשת ההונאה – חנוך הכהן-פיוטרקובסקי ואהוד ילינק – היו מועמדים בבחירות. למה "כמעט"? משום, כפי שציין "העין השביעית," ש"מקור ראשון" ערך תחקיר בנושא, ואז החליט העורך המשפטי שלו, יהודה יפרח – אתם עשויים לזכור אותו מהתנהלות עיתונאית מפוקפקת אחרת – לגנוז אותו. במאמר שכתב כדי להסביר את גניזת התחקיר, אמר יפרח ש"תמצית הטענה היתה כי שני מועמדים לראשות מועצה מקומית כלשהי היו מעורבים ברישום כוזב במסמכי תאגיד ובהסתרת מידע חיוני מתושבים, ובכך הם הונו כמה משפחות וגרמו להן לנזק כלכלי משמעותי." וואלה. נשמע מעניין. אז למה בעצם גנזת את התחקיר, יפרח?

משום שלדבריו, הוא השתכנע שהשניים פעלו מתוך "מוטיבציה אידיאולוגית," משום שהם – כך לטעתנם, על כל פנים; את התחקיר לא ראינו – לא גרפו כסף לכיסם, ומשום שהם טענו ש"לא היתה להם שום דרך חוקית אחרת לעשות זאת." הבנתם? ההונאה של חברים לדרך הפכה, בתפיסתו של יפרח, "לדרך חוקית אחרת לעשות זאת."

כפי שציין בצדק עוזי בנזימן, גם הוא ב"עין השביעית", השיקול שהכריע מבחינת יפרח היה "התחשבות (שלא לומר הזדהות) במימד האידיאולוגי, שהוא המפתח להבנת התנהגותם הבלתי ראויה של שני מושאי הסיקור ובדיעבד גם הצידוק האולטימטיבי לה. העיתונאי יפרח נותן בכך לגיטימציה להתנהלות שהוא עצמו מגדיר בלתי ראויה. שהרי לולא היה פגם ממשי בהתנהלות השניים, לא היה כלל מקום לפתוח בתחקיר עיתונאי עליה, לא היתה עילה להתמרמרות משפחות מתנחלים על הנזק שנגרם להן בגינה, ולא היה צורך בהתערבות דרסטית של רשויות המדינה לביטול הקלקלה כפי שבפועל קרה."

לעבריינות האידיאולוגית של ישיבת בית אל יש, אם כן, גם שופר – או שמא, מחריש – תקשורתי, כזה שמוכן להחליק עבירות על החוק – גם אם הן פוגעות באנשים פרטיים, אפילו אם הם יהודים ושותפים לדרך – כדי לקדם, או על כל פנים לסלק מכשולים מדרכה, של אותה האידיאולוגיה. ראוי לזכור את העובדה הזו, כשיפרח יכתוב שוב על מעמדן המשפטי של התנחלויות.

ומעבר לכך, לאנשים שנפגעו כתוצאה מהנוכלות של ישיבת בית אל – נוכלות שאליה רמז המנהל האזרחי כבר כשתפס את האדמות עבור בית אל ב-1979 – יש לומר דבר ברור מאד: המריבה שלכם איננה עם ארגוני זכויות האדם. היא עם האנשים שרימו אתכם והוליכו אתכם שולל. ואלה, מה לעשות, נמצאים אצלכם בבית פנימה.

ואחרי שאמרנו את כל זה, ואחרי שעמדנו על הנטיה של מוסדות ישיבת בית אל לחסכנות באמת ולהונאה גם כלפי עמיתיהם לדרך, צריך לשוב ולהזכיר: העוול העיקרי לא נגרם לאותם תמימים או עוצמי עיניים (מתי בפעם האחרונה רכשתם דירה מבלי לבדוק בדוק היטב את הניירת?) שרכשו או שכרו דירות מהחברה לפיתוח קריית הישיבה בבית אל. הקורבנות העיקריים של הפרשה הם הפלסטינים שבגזל אדמותיהם סייעה המדינה כדי שהישיבה תוכל לנהל את עסקיה המועילים ולגאול את אדמות הלאום באמצעות שוד. הם, בניגוד למתנחלים שהפכו לקורבנות, לא פוצו.