צה”ל מעניק את הסמכויות של הרבש”צים, אבל נמנע מלאכוף עליהם משמעת וציות לחוק: בפועל, הוא מפריט את אכיפת החוקravshatz_toys2

אם יש משהו שצריך להדאיג כל אדם, הרי שהוא הפרטת סמכות הפעלת הכוח והעברתו לידי גופים פרטיים. המשמעות של המהלך הזה, ודאי כאשר הכוח מועבר לידי גופים בעלי סדר יום פוליטי מובהק, היא יצירתן של מיליציות שאינן בשליטה; וזה מה שקורה כאשר הצבא מעביר חלק מסמכויות אכיפת החוק שלו בגדה לידי מוסד הרבש"צים, שבו עוסק הדו"ח החדש שלנו.

המוסד עצמו איננו חדש; הוא נדבך בתפיסת ההגנה המרחבית, שקדמה להקמתה של מדינת ישראל, ושמוסדה בחוק ב-1961 (חוק הרשויות המקומיות הסדרת השמירה התשכ”א). אבל החוק ההוא קבע כפיפות של הרכזים הבטחוניים והשומרים למשטרה או לצבא; המקרה בגדה המערבית, לשם הועתקה השיטה בצו צבאי ב-1971, מסובך יותר.

אף שלרבש”צ, ולשומרים הכפופים לו, יש סמכויות צבאיות למחצה, כמו הסמכויות לעכב חשוד, לחפש עליו, ולעצור אותו אם הוא מתנגד לעיכוב, הפיקוח עליהם רופף במיוחד. רשמית, רבש”צים שואבים את סמכותם ממינוי של אלוף הפיקוד; בפועל, עם זאת, הם ממונים על ידי ההתנחלות בה הם פועלים. רשמית, הרבש”צים כפופים לצבא, ממנו הם מקבלים הדרכה וסמכויות, ועל כן לחוק הצבאי; בפועל, אין ולו מקרה מתועד אחד של רבש”צ שהועמד לדין צבאי בעקבות חריגה מסמכות, אף שהדו"ח שלנו מציין לא מעט מקרים מתועדים כאלה. רשמית, הרבש"צ מקבל הנחיות מהחטיבה המרכזית – אבל מושך את המשכורת שלו מההתנחלות בה הוא פועל. הרבש”צ איננו עובד של משרד הבטחון, ורבש”צים שניסו להגיש תביעות פיצויים נגד משרד הבטחון נכשלו מסיבה זו בדיוק.

במהלך הכנת הדו”ח שלנו, נאלץ דובר צה”ל להודות שאין מסמך שקובע נהלים לקביעת פיקוח והערכה על רבש”צים, כפי שיש למשל על קצינים; ושאין לו מידע על הליכים משמעתיים כלפיהם, או כלפי אנשי חוליות השמירה שלהם. אף על פי כן, פקודת אג”מ של צה”ל העוסקת בנושא, קובעת שלרבש”צ יש אחריות “לחיילים המבצעים תפקיד אבטחה באזור, לרבות תדרוכם בעת הגעתם, מעצב אחרי ביצוע משימתם ודאגה לרווחתם.” כאן יש לציין שהמשנה לפרקליט המדינה בשעתו, שי ניצן, טען במכתב רשמי שאין יחסי מפקד-פקוד בין רבש”צים ובין החיילים. הטענה הזו נסתרת על ידי נסיונם של חיילים רבים, שדיווחו על כך.

יתר על כן, העברת הסמכויות הצבאיות לידי אזרחים חמורה במיוחד כאשר העברת הסמכויות מתבצעת לידי קבוצה של אזרחים בעלי עמדות אידיאולוגיות מובהקות, עמדות שכוללות שאיפות להשתלטות על שטחים פלסטיניים נוספים וסירוב להכיר בזכותם של פלסטינים על אדמות בגדה. העברת סמכויות צבאיות למחצה לידי קבוצה אידיאולוגית, שבחלקה איננה מכירה במדינת ישראל ושחלק ממנהיגיה קראו לביטול המשטר הדמוקרטי, קשה לראות בה אלא ויתור של הצבא על סמכותו להפעלת כוח – ובמילים אחרות, הפרטה.

כבר היינו בסרט הזה. כשניסה משרד האוצר להפריט את בתי הסוהר ולבנות בית כלא ראשון שינוהל על ידי חברה פרטית, בג"צ פסל את החוק. השופטת איילה פרוקצ'יה ציינה כי הפרטה כזו מהווה פוטנציאל ברור לפגיעה בזכויות אדם: "הגורם הפרטי, המקבל לידיו סמכות שלטונית הטומנת בחובה פוטנציאל פגיעה בליבת זכויות הפרט, אינו נטוע במסגרת כללי הפעולה ואמות המידה המכתיבים את כללי השימוש בכוח-המרות הממסדי, ומנחים את פעולת האורגנים של המדינה. הוא לא צמח ולא חונך במסגרת זו, הוא זר למושגיה, ולא הפנים מעולם את תורת האיזונים בשימוש בכוח השלטוני." ואם מישהו היה צריך הדגמה לכל אחד מהסעיפים הללו, הוא צריך רק להסתכל על הרבש"צים. כאן המקום לציין שבימים אלה עושה המדינה נסיון נוסף להפריט חלק ממערכת אכיפת החוק, קרי התביעה: היא רוצה להעסיק תובעים חיצוניים, עורכי דין פרטיים, שיקבלו החלטה האם להגיש כתבי אישום. האגודה לזכויות האזרח פנתה ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה להפסיק את ההפרטה הזו; האחריות על תהליך הענישה צריכה להיות כולה בידי המדינה.

בקצרה, כשהמדינה – וצה"ל הוא הניצב בנעלי הריבון בגדה –  מעבירה חלק מהסמכויות שלה להפעלת אלימות לידי אנשים פרטיים, שאינם כפופים לה אלא לישוב שלהם, היא מבצעת מהלך שפוגע הן בה, הן ביכולת לאכוף את החוק, ובראש ובראשונה באוכלוסיה הנכבשת שהצבא אחראי על בטחונה ובטחון רכושה. על כן, הדו”ח שלנו קורא לתקן את המצב ולמנות לתפקידי הרבש”צים לא מתנחלים, אלא אנשי קבע; ולהכפיף אותם לא להתנחלויות, אלא לצבא. בקצרה, להחזיר לצבא את המונופול על הפעלת הכוח.

לקריאת הדו״ח המלא, לחצו כאן

לצפייה בסרטון ״מאיר הרבש״צ״, שמסביר עוד על רבש״צים בגדה המערבית, לחצו כאן