מערכת שבורה

מערכת החקירה הצבאית איננה מעוניינת בחקירת פגיעות בפלסטינים, והסיבה – כרגיל – היא בפרטים הקטנים

ארגוני זכויות האדם בצלם ויש דין הצהירו השבוע שמערכת החקירות הצבאית איננה מעוניינת לחקור פגיעות בפלסטינים, וציינו שורה של כשלים בהתנהלות המערכת. את ההודעה לעיתונות  אפשר לקרוא כאן.

ההודעה לעיתונות מסתמכת על דף הנתונים השנתי שלנו על אכיפת החוק על חיילי צה”ל בשטחים. דף הנתונים השנתי מצביע על ירידה במספר מקרי ההעמדה לדין של חיילי צה"ל בגדה. נרשמה ירידה בשיעור הכולל של כתבי אישום בהשוואה לממוצע הרב-שנתי בשנים 2010-2013. בשנת 2013 קיבלה מצ"ח כ-239 הודעות לעומת 240 הודעות ב-2012, ופתחה ב-199 חקירות כנגד חיילים שפגעו בפלסטינים וברכושם, לעומת 103 חקירות כאלה ב-2012. הממוצע הרב-שנתי של פתיחת חקירות עומד על 62% מכלל ההודעות שמוגשות למצ"ח,

מהן הודעות? הן המקבילה של הגשת תלונה למשטרה האזרחית, עם יוצא דופן בולט. בניגוד לתלונה במשטרה, שגוררת אוטומטית חקירה, הודעה למצ"ח לא בהכרח תוביל לחקירה. בהנחה שהתלונה היא לא על הרג מצד חיילים, והיא מבצעית בטיבה, יש שלב ביניים בין הגשת ההודעה ובין תחילת החקירה של מצ”ח – בירור ראשוני של הפרקליטות הצבאית אם יש טעם לפתוח בחקירה פלילית. כאמור, מספר החקירות שנפתחו ב-2013 היה 199, מתוכן 75 חקירות בעקבות הודעות משנים קודמות; מספר ההודעות שנמסרו למצ”ח, עם זאת, היה 239. העובדה שיותר משליש מהחקירות נערכו ביחס להודעות שנמסרו בשנה הקודמת, מעידה על איטיות קצב קבלת ההחלטה האם לפתוח בחקירה.

הנתונים של שני הארגונים מעידים שצה”ל לא מסוגל לחקור חשד לפגיעה בפלסטינים וספק אם היה מסוגל אי פעם. מנתוני יש דין עולה שבשנים 2010-2013, רק ב-2.2% מהחקירות שנפתחו בעקבות חשד לעבירות פליליות מצד חיילי צה”ל הוגש כתב אישום. כשבוחנים את שיעור כתבי האישום ביחס לשיעור ההודעות שנמסרו למצ”ח – כאמור, היא לא מחויבת לפתוח בחקירה – השיעור נמוך עוד יותר, 1.4%. ביחס לשנים קודמות, מדובר בירידה של כמעט מחצית במספר כתבי האישום מכלל החקירות – וזו בתקופה שכוללת את החקירות שאחרי מבצע "עמוד ענן."

חשוב לציין שבשנת 2013, על פי דף הנתונים העדכני שלנו, רוב מוחלט של החקירות – 84% – עסק במקרי אלימות מצד חיילי צה”ל, כשבשמונה אחוזים מן המקרים מדובר במוות. אלה אינן תקריות זניחות.

יש שני נתונים נוספים שצריכים גם הם למשוך תשומת לב. הראשון הוא מספר כתבי האישום שהוגשו כנגד חיילים: בשנת 2013 היו רק שישה כאלה, מתוכם אחד שהוגש על עבירות שבוצעו ב-2012. זו אמנם עליה ניכרת לעומת 2012, עם כתב אישום אחד, אבל בכל זאת.

נתון חשוב אחר מצביע על בעיה מרכזית: מספר ההודעות שנמסרו למצ”ח ישירות על ידי פלסטינים עמד גם הוא רק על שש – מתוך 239 הודעות. שאר ההודעות הגיעו דרך גורמים מתווכים. בהיעדר בסיסים של מצ"ח בגדה המערבית, היכולת של פלסטינים להגיש הודעה בעצמם כמעט ולא קיימת. העובדה שמצ"ח סובלת ממחסור בדוברי ערבית אומרת שגם אם יגיע אליה מתלונן, היא תתקשה לטפל בו.

כאן יש לציין בעיה נוספת. אם פלסטיני נפגע על ידי חייל צה”ל, אין לו יכולת פרקטית להגיש תלונה למצ”ח. כלומר, כדי להתלונן על פגיעה שנגרמה לו, פלסטיני צריך להיות רשאי להכנס לישראל, או להשתמש בגורמים מתווכים – או לדעת כיצד המערכת פועלת ושעליו לפנות לגורמים מתווכים.

למה כל זה חשוב? משתי סיבות עיקריות. כפי שכבר ציינו כאן, אפשר להעמיד לדין את חיילי צה”ל רק עד 180 יום מרגע שחרורם, ובמקרים חמורים – שנה מתום שירותם; לאחר מכן, חוק השיפוט הצבאי לא חל עליהם. הבדיקה הראשונית של הפרקליטות הצבאית, טרם חקירה, וכן העברת רוב ההודעות דרך גורם מתווך, משמען שזמן יקר מתבזבז. לעתים קרובות, זמן רב חולף בטרם מחליטה הפרקליטות לעניינים מבצעיים על פתיחה בחקירה – ועיכוב של שבועות או חודשים יכול ואכן מחסל בפועל במקרים רבים את האפשרות של חקירה אפקטיבית. 75 מן החקירות שבוצעו ב-2013, כלומר כ-38%, נבעו מהודעות שנמסרו עוד ב-2012; חקירות שמגיעות באיחור של חודשים הן בדיחה. אי אפשר לדבר על זירה, הזכרונות מתעמעמים, ויש סבירות גבוהה למדי שהחייל המעורב כבר השתחרר. העדר בסיסים של מצ”ח בגדה הוא עוד חסם בפני פלסטיני שנפגע ושרוצה להתלונן.

בשנה האחרונה, ביקשה הפרקליטות הצבאית מ"יש דין" להגיש את ההודעות ישירות אליה, לא למצ"ח – וזהו עוד שלב שמרחיק את המתלונן מהמערכת ומונע נגישות שלו אליה. עם זאת, נראה שיש בעיית תיאום בין שתי המערכות: אנחנו יודעים על 13 תיקים שבהם, לבקשתנו, נפתחה חקירת מצ"ח – אבל הפרקליטות לא הצליחה לאתר אותם במשך חודשים, כדי לעדכן אותנו במצב הטיפול בהם. מעבר לכך, לדברי הפרקליטות, אין לה כל יכולת לדעת כמה זמן נמשכת חקירה – אפילו כאשר היא הורתה עליה; לדבריה, הדבר נובע ממגבלות מערכת המחשוב שלה. כלומר, יכולת הפיקוח של הפרקליטות על חקירות מוגבלת, והיכולת שלה לוודא שאיכות החקירות ראויה נפגעת. כאן יש לציין שאיכות החקירות, כפי שציינה גם ועדת טירקל, מושפעת מהמהירות שלהן. הרושם הכללי, אם כן, הוא של סרבול ואיטיות – שבחסותם, שנה אחרי שנה, חומקים מעוולים במדים מדין.

בצלם ויש דין דורשים ממערכת האכיפה הצבאית שני מהלכים: קודם כל, את יישומן המהיר של מסקנות ועדת טירקל על חקירות צבאיות בימים כתיקונם; ושנית, שבמצב של לחימה יש להוציא את החקירות מידי הצבא. הפרקליטות הצבאית, שמעורבת ישירות בהחלטות האם לבצע פעולות מסוימות, לא יכולה לחקור את עצמה.