מערכת חסרת בסיס

נתון אחר, בולט מעט פחות, מציב מראה נוספת מול פניו של צה"ל בנושא הזה. מתוך 240 התלונות, שכולן עוסקות בהתנהלות בלתי ראויה של חיילים – מאלימות, עבור בביזה, וכלה בהרג – רק שש, כלומר בערך שניים וחצי אחוזים, הגיעו ישירות אל מצ"ח, הגוף שאחר כך גם כמעט ולא חקר אותן. בשנים 2008-2009, השיעור היה גבוה יותר אבל עדיין שולי – תשעה אחוזים (עמ' 35 כאן.) שאר התלונות הגיעו למצ"ח על ידי פלסטינים שהתלוננו בפני שוטר ישראלי במת"קים (45 תלונות), אבל עיקר התלונות הגיעו על ידי ארגוני זכויות האדם, הן במישרין (ב-42 מהמקרים) או בעקיפין (על ידי פניה של הארגונים לפרקליטות הצבאית, בכ-90 מקרים.) רק ארבע תלונות הגיעו למצ"ח על ידי גורמים צבאיים, זאת למרות שפקודות צה"ל קובעות בהתעורר חשד לעבירות מסוימות, יש צורך לדווח למצ"ח. תלונה בודדת אחת הגיעה למצ"ח מהמתב"ן, מבקר תלונות הנחקרים של השב"כ. בהתחשב במוניטין של המתב"ן, שסוגר בעקביות את תיקי התלונה על עינויים כנגד חוקרים, נראה שאיזה חייל התפרע באופן יוצא דופן. מספר זהה של תלונות הגיע מארגון "תנו לחיות לחיות", והיה גם צדיק בסדום, אזרח ישראלי, שגם הוא הגיש תלונה.

יצוין שמי שמגיש תלונה דרך שוטר ישראלי במת"ק, בהנחה שיש כזה, מופתע לעתים קרובות לגלות שהתלונה אבדה בדרך. לתלונה דרך ארגוני זכויות האדם יש יתרון נוסף: הם עושים עבודה טובה. אם שיעור התלונות שהגיעו דרך המשטרה והבשילו לכדי חקירה של ממש הוא אחד לשש, והשיעור של תלונות שהגיעו ממתקן חקירה והפכו לחקירות הוא 1:18, השיעור הזה בקרב תלונות שהגיעו דרך ארגוני זכויות אדם הוא אחד ל-2.5 או אחד לשלוש.

למה נמוך כל כך מספרן של התלונות הישירות? פשוט. למצ"ח אין בסיסים בגדה המערבית (וכמובן שלא ברצועת עזה). לצה"ל ולמג"ב יש מספר גדול מאד של בסיסים בגדה, כמו גם שטחי אימון רחבים ורבים; לאחרונה נפוץ התירוץ של "שטחי אימון" או "שטחי אש", גם בכדי לגרש פלסטינים מאדמותיהם. יש בסיסים של שלל חילות היבשה, יש חטיבות מרחביות, יש חטיבת כיבוש יעודית (חטיבת כפיר) עם שישה גדודים. צה"ל נמצא בגדה, כידוע, עוד מעט 46 שנים, ובונה שם ללא הרף. ודווקא למצ"ח אין אפילו בסיס אחד.

המשמעות בפועל של היעדר בסיס כזה היא שפלסטינים שרוצים להגיש תלונה כנגד חייל שפגע בהם, צריכים אישור כניסה לישראל, כי שם נמצאים בסיסי מצ"ח. לרובם, כידוע, אין אישור כזה. המשמעות היא שלילת אפשרות להגשת תלונה ישירה, ווידוא שרק מתלוננים עקשנים באמת יוכלו להגיש את התלונה שלהם. זה בוודאי חוסך עבודה למצ"ח, וצרות לחיילים. מותר לתהות אם זו אחת המטרות.

בשנים הראשונות של הכיבוש, תלונות כנגד אלימות חיילים היו דבר נדיר. זה השתנה באחת עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, בסוף 1987. בין שתי האינתיפאדות, התלונות היו אמורות להגיע מהפלסטינים דרך המשטרה הפלסטינית למצ"ח. זה היה, איך לומר, סידור לא יציב, שפסק בפועל עם תחילת האינתיפאדה השניה – וגם אז לא בנתה מצ"ח בסיס בגדה.

במובנים מסוימים, מצ"ח היא דוגמא מוקדמת להפרטה: היא העבירה את מוסד קבלת התלונות לידי ארגוני זכויות האדם, שעושים עבורה את העבודה מבלי שהיא תצריך להשקיע משאבים. דווקא בחלק של חקירת התלונות היא עושה עבודה לא מספקת לחלוטין; לשם שינוי, זה נראה כמו שירות ציבורי שממשלת ישראל לא תשמח להפריט.