מעלימים את הפשעים

כשרישום הפלילי של פושעי המלחמה של צה"ל נמחק, המדינה מסכנת אותם בכך שיועמדו לדין בחו"ל

בשבוע שעבר, פרסמנו את דו"ח "לאקונה: פשעי מלחמה בדין הישראלי ובפסיקת בתי הדין הצבאיים," שעוסק באופן שבו מטפלת מערכת המשפט הצבאית במה שהם פשעי מלחמה. אחד הנושאים הנדונים בו הוא נושא הרישום הפלילי לחיילים שהורשעו בעבירות שהן פשעי מלחמה.

במארס 2011, חוקק צה"ל את תיקון 61 לחוק השיפוט הצבאי. הוא מורכב למדי אבל אפשר לתמצת אותו בכך שאם חייל הורשע בבית דין צבאי בעבירה פלילית, ובית הדין לא גזר עליו יותר מחודשיים מאסר בפועל, הרי שהרישום הפלילי שלו יימחק תוך חמש שנים.

רישום פלילי, נזכיר, הוא סוג של חטוטרת שכל אדם שאי פעם הורשע בעבירה פלילית נושא על גבו. הוא מאגר מידע שמנוהל על ידי היעיל שבגופים הישראלים, משטרת ישראל, ושהופעה בו די בה לפגוע קשות בסיכויי ההעסקה שלך על ידי הממשלה, ואולי אף לקבל ויזה לחו"ל, אלא אם, כמובן, אתה ראש מפלגה גדולה. אז אתה יכול גם לתקוף ילד וזה לא ימנע ממך לשמש כשר חוץ. משך הרישום הפלילי הוא עשר שנים מסוף תקופת ההתיישנות על הפשע; תקופת ההתיישנות נקבעת על פי משך מאסרו של המורשע. המינימום הוא 17 שנים – שבע שנים משך תקופת ההתיישנות לשנת מאסר אחת ועוד עשור מסוף התקופה.

חיילים שהורשעו בעבירות פליליות, כאמור, מקבלים מאז 2011 הנחה ניכרת: הרישום הפלילי שלהם נמחק אחרי חמש שנים אם משך המאסר בפועל שלהם נמוך מחודשיים. הצעת החוק מיועדת למנוע מצב שבו אנשים צעירים מוכתמים למשך שארית חייהם בגלל משהו שעשו במהלך השירות. תיקון 61 חל גם רטרואקטיבית: אם כחייל ביצעת פשע, נכנסת למאגר הרישום הפלילי, וחלפו מאז יותר מחמש שנים, הרישום הפלילי שלך יימחק.

יש שתי בעיות עם השינוי הזה. קודם כל, מאחר והחוק הישראלי לא מבדיל בין פשעים רגילים לפשעי מלחמה – הפער, הלאקונה, שעומדת בלב הדו"ח שלנו – הרי שתיקון 61 לא עושה הבחנה כזו גם הוא. הוא חל גם על חיילים שביצעו עבירות שבמצב אחר היו נכנסות לקטגוריה של פשעי מלחמה. זה בפני עצמו ראוי לגנאי: אחת המשמעות של הרשעה בביצוע פשע מלחמה היא כתם, שבהחלט צריך ללוות את העבריין להמשך חייו.

זה, יש להניח, לא יטריד מי יודע מה את הישראלי הממוצע. לישראלים יש היסטוריה ארוכה של העלמת עין מפשעי מלחמה: מורשעי כפר קאסם והגנרלים שנמצאו אשמים בטבח בסברה ושתילה השתלבו במהירות ובהצלחה בחברה הכללית. איש לא הזכיר להם את עברם. יש, עם זאת, נקודה שצריכה להטריד אותם בכל זאת.

אחד הקריטריונים להעמדה לדין בבית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה נקרא "עקרון המשלימות." הוא קובע שאם מדינה מעמידה לדין בנוהל ראוי את העבריינים שלה החשודים בפשעי מלחמה – וכאמור בפוסט הקודם, ברגע שיש מלחמה ויש צבא, יהיו גם פשעי מלחמה – הרי שנוהל תקין כזה הוא הגנה טובה מפני העמדה לדין בבית הדין הבינלאומי.

העובדה שישראל איננה מעמידה לדין אנשים בשל עבירות על חוקי המלחמה ככאלה, אלא מסתפקת בהעמדתם לדין בשלל סעיפים אחרים, והעובדה שבתי המשפט שלה — בהעדר חקיקה מתאימה — לא מביאים בחשבון את היותן של עבירות פשעי מלחמה בבואם לפסוק ולגזור דין, מגבירה את הסיכון שהעבריינים הללו ימצאו את עצמם יום אחד בפני בית דין בינלאומי. כך גם הסרת הרישום הפלילי שלהם: עבירה על חוקי המלחמה צריכה לגרור סטיגמה. התעלמות מהיותה כזו מסכנת, פרדוקסלית, את העבריין. גם העדר הרישום הפלילי שלו עשוי לבוא בחשבון, כשיוחלט להעמיד אותו לדין בחו"ל.

על כן, לפני שישראל תמצא את עצמה במעמדן המפוקפק של סרביה וליבריה, ונושאי הנשק שלה ימצאו את עצמם שוכרים עורכי דין בהאג, אנחנו שבים וחוזרים על הקריאה שלנו: "בהתחשב בפרקטיקה של בתי הדין הצבאיים, והמחסור בעבירות מהותיות בדין המקומי, יש לקבוע עבירות מיוחדות של פשעי מלחמה באמצעות חקיקה במערכת המשפט של מדינת ישראל." ואחד הדברים שעבירות אלה יתייחדו בהם הוא העדר מחיקה מזורזת של הרישום הפלילי.