מי צריך ראיות? ראיות זה לחלשים

אזרחים ישראלים מנסים לחטוף ילד פלסטיני, ומשטרת ישראל עושה כמיטב יכולתה לא לחקור 

התאריך, 19.12.14. המקום, סניף AM/PM סמוך לחווארה. מג’ד מוסא עבדאזיז עסעוס מחנה את רכבו מול הסניף, מוודא שחלונות המכונית פתוחים, וחוצה את הכביש אל ה-AM/PM לקניה זריזה. במושב הקדמי, לימינו, יושב נ. בן החמש וחצי; שני ילדים נוספים יושבים מאחור.

בעוד שהאב חוצה את הכביש, מגיחה מכונית ישראלית – עסעוז יזכור אותה אחר כך כסובארו ג’סטי אדומה, הוא גם יזכור חלק מלוחית הרישוי – ובתוכה ארבעה צעירים ישראלים. הסובארו חונה בצמוד למכונית של עסעוס, כשהחלון האחורי שלה צמוד לחלון הקדמי שלה. האזרח הישראלי שבמושב האחורי של הסובארו רוכן אל מעבר לחלון, תופס את נ., ומנסה למשוך אותו אל המכונית הישראלית.

למשמע זעקות האימה של נ., עסעוס פונה בריצה חזרה. הוא מספיק לראות את המכונית הישראלית נמלטת, ולראות את האיש שכמעט הפך לחוטף של בנו. הוא מגיש תלונה למשטרה הפלסטינית למחרת, זו מעבירה אותה למת”ק הישראלי.

בסוף פברואר 2015, חודשיים לאחר מעשה, התלונה מגיעה למשטרת ישראל וזו מתחילה להעמיד פנים שהיא חוקרת את התיק. היא גובה עדות מעסעוס, שמוסר לשוטרים שיש עד נוסף לתקרית והוא יכול לאתר אותו. בראיון שני, שמתבצע ארבעה ימים לאחר מכן, ב-19.2.2015, שואל החוקר א.א. את עסעוס האם יש מצלמות אבטחה במקום, והוא עונה שלדעתו כן.

בנקודה זו, האדם הסביר היה מניח שא.א. ייגש אל אחראי המשמרת של ה-AM/PM, יציג את עצמו כשוטר, ויבקש לראות את הקלטות מאותו התאריך. הסיכוי שקלטות כאלה קיימות נמוך, העריך א.א. – הערכה שהח.מ. שותף לה; חלף יותר מדי זמן. יתר על כן, הוא רושם מזכר, לא סביר שהמצלמות בכלל פונות לכיוון הכביש; מנסיונו העשיר, הן מכסות בעיקר את הקופה. על כן, א.א מחליט שלא לבדוק בכלל את הנושא.

שוב, בהילוך איטי: העבירה – נסיון חטיפה של ילד; התגובה של החוקר א.א. – לא לבדוק בכלל אם יש ראיות, או אם המצלמות בכלל מכוונות אל הכביש. הוא פשוט מניח שאין, וסוגר את התיק בעילת עבריין לא נודע הפופולארית תמיד.

איך אומר הפתגם האמריקאי הוותיק? When you assume. You make an ass out of you and me. יכול להיות שהמצלמות קלטו את המתרחש; יכול להיות שלא; יכול להיות שהן קלטו את האירוע, אבל חלף יותר מדי זמן והעותק נמחק; יכול להיות שבעקבות הבלגאן של החטיפה, בעל המקום החליט לשמור את הקלטות הספציפיות הללו. אנחנו לא נדע, כי א.א. לא טרח לבדוק. הוא העדיף לנחש.

פה זה לא נגמר. מילא הקלטות; הסיכוי שהן קיימות אכן קלוש. אבל יש עוד ראיות, ודי חזקות. עסעוס מוסר תיאור די מדויק של הרכב – אבל א.א. לא טורח להצליב את התיאור הזה עם רכבים דומים שרשומים במאחזים ובהתנחלויות הסמוכים.

עסעוס אמר שיש לו עד נוסף – המשטרה לא טורחת לזמן אותו לעדות. בשביל מה, כולה ילד פלסטיני. עסעוס אומר שהוא חושב שהוא יוכל לזהות את החוטף – אבל החוקר המוכשר א.א., שרלוק הולמס של משטרת ש”י, לא טורח לאפשר לו לעלעל באלבום המשטרתי. א.א., בעצם, לא מבצע שום פעולת חקירה; כל תיק החקירה מחזיק שלושה עמודים בסך הכל. בתירוצים, מצד שני, הוא אלוף.

כל המידע הזה מגיע אלינו ישירות מתיק החקירה. בימים אלה, הגישו עורכות הדין שלנו, נועה עמרמי ומיכל פסובסקי, ערר על ההחלטה לסגור את התיק. הדרישה שלהן פשוטה: לבצע את פעולות החקירה המינימליות האלה, כדי שלא יהיה מצב שחייו של ילד פלסטיני יהיו הפקר.

בפוסט הקודם שלנו, הראנו לכם את פשל”א במיטבה הלא מספק; הפעם אנחנו מביאים לכם את מחוז ש”י בשפל המדרגה. זכרו, בימים אלה, כשמשטרת ש"י והשב"כ אומרים לכם שהם עושים כל מה שםה יכולים נגד מחבלים יהודים ש"כל מה שהם יכולים" מתמצה לעתים קרובות מדי בדמותם של חוקרים כמו א.א.