בפרקליטות חושבים שתקיפת פלסטינים והצתת עצים מצד אזרחים ישראלים לא מצדיקה העמדה לדין בגלל חוסר עניין לציבור

מעת לעת, מזדעזעת הארץ מאירוע חמור במיוחד של פשיעה לאומנית כנגד פלסטינים, בדרך כלל הצתה או השחתה של מבנה דתי. אחרי כל מקרה כזה אנחנו עדים לריטואל קבוע: בכירי הממשל בכלל והמשטרה בפרט מתייצבים מול המצלמות בארשת נחושה ומודיעים שלא יעלה על הדעת, שהם לוקחים את האירוע במלוא החומרה והרצינות, שכך איננה נוהגת מדינה יהודית ושתנקט יד קשה. הריטואלים האלה מגיעים, בדרך כלל, על רקע חשש שהפעם תוגדש הסאה וה”שקט” המקודש בגדה המערבית יופר סופית. אבל לא עובר זמן רב, והכל שבים למלאכתם כרגיל.

עד כמה לוקחת המדינה ברצינות את מה שהיא מכנה פשיעה לאומנית, אפשר לראות מהמקרה הבא. ב-26.7.2010 הגיעה, על פי החשד, קבוצה גדולה של פורעים ישראלים, שעל פי עדי ראיה באה מכיוון ההתנחלויות יצהר וברכה, אל אדמות הכפר בורין. לדברי העדים, הפורעים שרפו מאות עצי זית, בהם עצים בני יותר ממאה שנים. באותה הזדמנות, הם גם תקפו באבנים ובכמה מקרים גם במוטות את תושבי הכפר, ויידו אבנים לעבר בתי הכפר. באותו היום, הגישו כמה מהנפגעים תלונה במשטרת ישראל.

באוגוסט 2011, קרי שנה ומשהו אחרי התקרית, הודיעה המשטרה ליש דין שתיק החקירה עבר לעיון תובע, ולאחר מכן לא שמענו עליו במשך שנתיים. באוגוסט 2013, נזכרו ביחידת התביעות שומרון לעדכן אותנו, המייצגים את הנפגעים באירוע, שבעצם הם סגרו את התיק כבר בדצמבר 2012. שלושה חודשים אחר כך קיבלנו לידינו את חומרי החקירה של תקרית בת שלוש שנים וחצי, בנסיון לראות אם יש מקום להגיש ערר על ההחלטה לסגור את התיק.

להפתעתן המלאה של עורכות הדין שלנו, שעל פי המידע שקיבלו האמינו שהמשטרה סגרה את התיק בשל העדר ראיות, דווקא היו לא מעט ראיות בתיק. ביום ובמקום האירוע עצמו, עצרו שלושה שוטרי מג”ב שני אזרחים ישראלים – א' ומ' – לאחר ששוטרים העידו שהם ראו אותם מיידים אבנים על פלסטינים.

עדות כזו של שוטר, כמו גם מעצר בזירת האירוע, היא בדרך כלל עילה מספיקה להגשת כתב אישום, במיוחד אם המדינה אכן לוקחת ברצינות את הפשיעה הלאומנית, כפי שהיא טוענת פעם אחר פעם. לכן הגשנו בדצמבר 2013 ערר על ההחלטה לסגור את התיק, בדרישה להעמיד לדין את א’ ומ’ בחשד לידוי אבנים ותקיפת שוטר; דרשנו גם את השלמת החקירה בשאלה מי תקף את אחד ממרשינו במוט ברזל והצית את מטע הזיתים שלו.

כאן קיבל האירוע תפנית סוריאליסטית.  במענה לערר שהגשנו, השיבה לנו הפרקליטות שהם מודעים היטב לכך שיש די ראיות להעמיד לדין את א’ ומ’, אבל הוסיפה כי לא תעשה זאת – משום שהם לא רואים מקום להתערב בהחלטתה של יחידת התביעות של המשטרה, לסגור את התיק בעילת חוסר עניין לציבור.

לטענת הפרקליטות, מאחר שידוי האבנים במקום היה הדדי, ואין מידע מדויק על האופן שבו החל האירוע, ומאחר שלא היתה חקירה מקבילה של חשודים פלסטינים, אז אין עניין ציבורי בהעמדת הפורעים הישראלים לדין.

בלשון התגובה הסרקסטית שלנו, ששלחה באפריל עו”ד נועה עמרמי, “אם כן, שני אזרחים ישראלים התעוררו בוקר אחד, הגיעו אל הכפר בורין ולביתם של מרשנו ולאדמתם, יידו עליהם אבנים והכו בהם. האם יש איזשהו ספק מי כאן התוקף ומי כאן המתגונן? עם כל הכבוד, לא מדובר בקטטת ילדים בבית ספר אלא בפעולה עבריינית ושיטתית של הטלת אימה על תושבי הכפר בורין, הסובלים מנחת ידם של האזרחים הישראלים תושבי האזור".

מה שהמדינה מעדיפה לכנות פשיעה לאומנית ואנחנו מכנים פשיעה אידיאולוגית הפכה למכת מדינה. כפי שהדגשנו פה פעם אחר פעם, זו איננה אלימות מקרית אלא אלימות שיש לה מטרה פוליטית ברורה: נישול פלסטינים מאדמותיהם כדי להעביר את האדמות הללו לידי אזרחים ישראלים. הכשלון המשטרתי בפענוח הפשעים הללו שיטתי, ותועד לעייפה: מ-1,045 תיקי חקירה שנבחנו על ידי יש דין בשנים 2005-2014, רק 7.4% הבשילו לכדי כתבי אישום. 85.2% מהתיקים נסגרו בשל כשלון חקירת המשטרה, בדרך כלל משום שהמשטרה נכשלה במציאת חשודים ואיתור די ראיות להעמדתם לדין.

הכפר בורין הוא מוקד מובהק לעבריינות מצד אזרחים ישראלים: בשנים 2005-2013 קיטלג יש דין 103 תקריות של עבריינות, בחלקה הגדול אלימה, מצד אזרחים ישראלים כלפי פלסטינים בבורין. הבלוג הזה תיעד שורה של מקרי אלימות – הן מצד כוחות ישראלים הן מצד אזרחים ישראלים –  כלפי תושבי הכפר. אם היינו לוקחים את הרטוריקה הרשמית על הצורך להלחם בפשיעה אידיאולוגית ברצינות, אפשר היה לצפות שאירוע בבורין אכן יטופל במלוא חומרת הדין.

בפועל, גם כאשר יש בידי המשטרה חשודים, ויש בידי הפרקליטות די ראיות כדי להעמיד אותם לדין, התיק משום מה נסגר. הפעם התירוץ היה “חוסר עניין לציבור". זכרו אותו במסיבת העיתונאים הבאה שבה יובטח לכם שוב חגיגית שהמשטרה תעשה כמיטב יכולתה בנושא.

הגשנו בקשה לעיון מחדש בערר. נעדכן אתכם בהתפתחויות.