מים גנובים ימתקו

בג”צ עיכב בניית מתקן שפכים שאמור לשרת את ההתנחלות עפרה על אדמות פרטיות, ואז המנהל האזרחי החליט לעקוף את ההחלטה

מספר בעלי קרקעות מהכפר הפלסטיני עין יברוד הגישו היום (א’), באמצעות עורכי הדין מיכאל ספרד, שלומי זכריה ומוחמד שקיר – כולם אנשי הצוות המשפטי של “יש דין” – עתירה לבג”צ, שדורשת לפסול החלטה שערורייתית שתכשיר בניית מתקן טיהור שפכים להתנחלות עפרה על אדמות פלסטיניות פרטיות.

הנושא מסובך, אז נביא את שלד העובדות. עד שנת 2000, יכלו תושבי עין יברוד להגיע לאדמתם. אחרי שהחלה האינתיפאדה השניה, מנע מהם הצבא את הגישה לאדמות שסמוכות להתנחלות עפרה. ב-2007, החלה ההתנחלות לבנות מתקן טיהור שפכים (מט”ש) על האדמות הללו. בשנת 2009, כשעתרו בעלי האדמות לראשונה לבג"צ בסיוע "יש דין", הודיעה המדינה לבג”צ את הדברים הבאים: המט”ש אכן נבנה על אדמה פלסטינית פרטית; הבניה היתה בלתי חוקית, ועל כן בשנת 2008 הוצאו צווי הריסה כנגד המתקן; והיועץ המשפטי של המנהל האזרחי הורה להפסיק כל מימון למתקן ולמנוע את חיבורו לחשמל. כמו כן הודיעה המדינה לבג”צ שלעפרה בכלל אין תכנית מתאר, מה שעל פניו הופך את כל הבניה בה לבלתי חוקית.

עם זאת, עמדת המדינה היא שאף שהבניה היא בעליל בלתי חוקית, ונפלו בה שורה של כשלים, בג”צ צריך לאשר את המתקן משום שהמדינה שפכה עליו עד כה 7.8 מיליוני שקלים ושהיא שוקלת להפוך את המתקן לאזורי. בג”צ לא התרשם, והורה ב-2011 על איסור לחבר את הפיל הלבן הזה לתשתיות ואסר על הפעלתו עד שיימצא הסדר חוקי להפעלתו.

כאן החלה מסכת פעולות שבלשון עדינה נקרא לה “התנהלות לא תקינה”, כי אם נכתוב מה אנחנו באמת חושבים על מה שקרה שם מישהו יתבע אותנו, והיא כוללת מספר פעולות שהיו גורמות לכל נבל ברשות התורה להרים את כובעו (הגנוב) בהתפעלות. ראשית, יו”ר מועצת מטה בנימין הוציא היתר בניה פיקטיבי (!) למט”ש, בתואנה שמדובר בשטח שנתפס לצרכי בטחון – מה שלא היה ולא נברא; ויממה לאחר הצו של המנהל האזרחי שהורה על הפסקת העבודה, הורה בכיר במועצה לחברה שבונה את המט”ש להמשיך לבנות. במועצת בנימין, כמסתבר, לא סופרים את בית המשפט. התעלמות מצווי בית משפט, במיוחד בתחום הבניה, הן – כפי שמראה הדו"ח שלנו – דבר נפוץ למדי.

אחר כך הגיעה ועדת המשנה לאיכות הסביבה של המנהל האזרחי – שכנגד ההחלטה שלה יוצאת העתירה שלנו – ושברה כמה שיאים חדשים של חוצפה ואבסורדיות. היא שכרה מהנדס, יוני קופלביץ’, שהגיש מסמך שממנו עולה שהאפשרות היחידה הסבירה למתקן שפכים היא דווקא המט”ש שנפסל משפטית. קופלביץ', אף שהוא כאמור מהנדס מים, הרשה לעצמו לחוות דעה על שורה של נושאים שאינם בתחום מומחיותו – למשל, הערכת שווי קרקע. הוועדה עיכבה את מסירת הדו”ח הזה לעותרים עד כדי כך שהם נאלצו לבטל את השתתפותם בישיבה שדנה בו, ואחר כך מסרה להם רק טיוטה חלקית שלו, מה שהתברר באיחור ניכר.

החלטתה של ועדת המשנה טענה עוד כי מתקן השפכים ישרת לא רק את עפרה, אלא גם את כפרי הסביבה. מדובר בבולשיט נקי. מתקן השפכים מיועד לשרת כ-4,300 בני אדם. מספר תושבי הכפרים הסמוכים עומד על כ-25,000; מספר תושבי עפרה (כולל תלמידות האולפנה שם) בשנת 2010 עמד על כ-4,200. חתיכת צירוף מקרים, הא? אם אתם קונים אותו, יש לי כמה חלקות באזור החוף למכור לכם, בצד המערבי שלו. אראה לכם אותן בסירת זכוכית.

ואם זה לא היה מספיק, אז יש למעשה חלופות למט”ש. ראשית כל, ב-1981 הוחרמו עבור עפרה שטחים פלסטיניים שהפכו לאגני חמצון, בשטח של כארבעה דונמים. הם לא פעילים כיום, משום שהמתנחלים בנו מסביב למתקן והתושבים מתלוננים על הריח הצפוי, שיגיע לבתים הסמוכים. נזכיר שוב: כל המבנים בעפרה הם, על פי הודאת המדינה, בלתי חוקיים, ואף על פי כן היא מעדיפה שלא לאכוף את הצווים שלה-עצמה. אפשרות שניה שהוועדה של המנהל האזרחי, והדו”ח של קופלביץ’, העדיפו שלא לבחון היא הקמת מתקן שפכים אזורי, לא ייעודי לעפרה, באזור נחל אוג. הטענה היא שהוא יקר מדי – הוא יעלה כ-17,500,000 ש”ח. המתקן המיועד של עפרה, נזכיר, כבר עלה 7,800,000 ש”ח, עלותו הסופית צפויה לעמוד על 15.8 מיליונים, ובניגוד למתקן  המוצע בנחל אוג הוא משרת רק את תושבי עפרה ולא את תושבי הסביבה. אנחנו לגמרי בעד איכות הסביבה; לא ברור לנו למה בגדה זה איכשהו תמיד כרוך בגזל אדמות פלסטיניות.

ומעל לכל, צריך להזכיר שהמשפט הבינלאומי מגביל מאד את היכולת להחרים אדמות פרטיות, וכעקרון מאפשר זאת רק בעת צורך צבאי דוחק. המשפט הבינלאומי, החל מאמנת האג של 1907, קובע שאזרחים שנמצאים בשטח כבוש הם אזרחים מוגנים, שהכוח הכובש מחויב שלא לפגוע בהם; בין הפגיעות האסורות נמצאת החרמת רכוש. אמנת ג’נבה הרביעית קובעת גם היא שהרס רכוש פרטי אסור, אלא לצרכים צבאיים הכרחיים. הזכות הזו, יש להדגיש, מחוזקת בחובתן האקטיבית של הרשויות להגן על הנתינים הכבושים מפני החרמת רכושם. אין, ולא יכולה להיות, מחלוקת על כך שבניית המט”ש על אדמה פרטית פלסטינית מונעת מהם שימוש בה. לרוע המזל, כפי שנכתב בעתירה שלנו, “לצערם של העותרים ולקלונה של המדינה, הרשויות האמונות על האכיפה נמנעות באורח שיטתי מאכיפת הדין, ואף פועלות להחריף ולהעצים את המשך הפגיעה הקניינית באדמות העותרים.” אין מנוס אלא לקוות שבית המשפט יאלץ אותן להפסיק להתעלם מחובת ההגנה המוטלת עליהן.